בפעם הראשונה שראיתי את דיכי היא רכנה מעל צלחת ובה אסופת
סיגרי בצק מושחמים, ממולאים בכבד מולארד שחמחם, שדמו באופן
מטריד לגללים.
שנינו התמודדנו על משרת מלצרות נחשקת ב"סלמנדרה" יחד עם עוד
תשעה אנשים וכפתיחה ספגנו מבוא בן שלוש שעות על המוטו של
המסעדה, כאילו שאנחנו מצטרפים לתנועה הקומוניסטית ולא למסעדה
שמגישה כבד אווז עטוף בבייקון כמשל לחזירות האדם.
הדבר היחיד שבגללו לא החנקתי את הצחוק שלי כל ההרצאה היה עצם
הידיעה שאת תקצירה אני אמור להעביר לסועדים רעבים וישראלים
בתחילת כל טיפול בשולחן, כמו מוכר בדלת לדלת של שואבי אבק שעם
כניסתו לבית הוא מרוקן ערימת גללים על השטיח ושואב אותם כלאחר
יד באלגנטיות, כשחיוכו מתפשט לצליל מלמולי ההשתאות של בעלת
הבית שמונחת בכף ידו,צליל הקופה הרושמת.
"אנחנו מפקחים עליכם כל הזמן משני קצוות המסעדה" הזהיר סגן
המנהל, "ונדע לפי תנועות השפתיים אם העברתם את המסר". נשפתי
אוויר מהאף כמו מכה במצילתיים שנועדה לסמן לקהל בדיחה לא טובה,
אבל הוא לא התבדח, והנוכחים התעטפו במבטים צדקניים שבטחו
יוחלפו ב"איזה ערימת בולשיט" בהפסקת הסיגריות הראשונה, כשיבואו
לשנורר.
מאחורי הזכוכית החיצונית של המסעדה כמו מתוך גופו של סגן המנהל
בצבץ לו ראש אסייתי שהצביע על הסגן בתנועות ידיים קטנות
ומהירות והוא יצא החוצה לאחר שהסבנו את תשומת ליבו למופע
הפנטומימה החובבני שמאחוריו.
הבחנתי בה כבר כשהמנהל חימם את מיתרי הגרון, אבל עתה יכולתי
להתעכב עליה במבטי, תוך גירוד נונשלנטי של הסנטר, מנסה לחוש אם
זיפי הבוקר שלי גדלו פרא במהלך הנאום.
היה קר באופן לא טבעי, שכן המזגנים פעלו במלוא העוצמה לקרר את
הסועדים כך שלא יישארו יתר על המידה על הספסלים נטולי המשענת
שלהם ואולי לתת ללקוחות בני העשרים ומשהו הרגשה כמו בבית של
ההורים, בו אמא מדליקה מזגן וגם מאוורר כי יש לה גלי חום, ואבא
לא מתלונן אבל מצונן.
היא לבשה גופיה דקה, והפטמות שלה נראו בבירור דרכה, מסומרות.
רציתי לסגור את הפה שלי סביבן ולתת לחום של הפה שלי לרכך אותן
ולגרום לה עקצוצים נעימים, כשהיא תעצום את העיניים ותניח יד
בשערי.
לדיכי יש שיער שחור דליל, וגבות דלילות וחיוך מתנצל תמידי כך
שישר הנחתי שגם לה יש הורה שתלטן, ועור שקוף למחצה, מתוח על
זיזי עצמותיה. אח"כ למדתי שהיא סובלת מדיכאון קליני, שהחיוך
שלה לא מרמז דבר על מצב רוחה, ושהיא לא יכולה להפסיק לחייך.
נותנת שירות מושלמת.
באופן מרענן לא שמעתי פרט רכילות עסיסי זה ממישהו אחר, אלא מפי
הסוסה עצמה.
"ניסיתי להתאבד לפני שבועיים" היא אמרה לי כשהלכנו לכיוון
הקולקטיבי של המכוניות שלנו.
היתר נשארו לסיגריה אחרונה עם שני הבעלבתים וניסו לגרום ללפחות
אחד מהם לרצות לשתות עימם קפה של בוקר, כל בוקר בחודשים
הקרובים.
עם המשפט הזה היא חיסלה אצלי כל מחשבות על בחורה נואשת שאני
אוכל לשחק איתה משחקי מוחות כל הדרך למיטה אם אני אעזוב מתישהו
את הדס, אבל אין לי כוונה לדחוף בחורה שעומדת כבר על אדן
החלון בשביל כמה מספרים, מלוכלכים ככל שיהיו. משהו כזה יכול
ממש להכביד לי על המצפון ואני לא עד כדי כך אנוכי.
לפחות לא עכשיו, כשאני מקבל באופן קבוע, אבל מה אם הדס תממש את
רעיון הפסק זמן שהיא משתעשעת בו לאחרונה, ואני אשאר לבד לגמרי,
יותר זמן משחשבתי?
שאני אתקשר להדס אחרי שאני אתן לה קצת מרחב, ואגלה שדווקא
המרחב בינה ובין מישהו אחר הצטמצם פלאים ודווקא לא אכפת לה,
ואז אני לא אוכל לאונן על הזכרונות שלי ממנה יותר כי אני אראה
איזה דמות גברית מעורפלת, לא אני, חומס את גופה והפנים שלה
מתעוותות בכל מיני עוויתות עונג שמעולם לא ראיתי ואחרי, היא
תגיד לו עדיין רועדת שאף אחד לא עשה לה כזה טוב, ושכואב לה כי
הוא כ"כ גדול, הרבה יותר מהקודם שאמרה לו את זה. אני אגיד
לעצמי או לחברים שצריך לקחת את כל מה שאפשר, ואם לא אני אז
מישהו אחר יעשה את זה, וכל מיני משפטים שירדימו את הג'ימיני
קריקט על הכתף שלי, שיקבל סטירה מהזין שלי ויישאר מעולף על
הכתף שלי.
והיא תיקח את הליתיום שלה וגם אני, ונזדיין בסלואו מושן ותהיה
לי אורגזמה בת שלושים דקות כמו לחזירים, והיא תוכל מצידי ללכת
להזדיין כי מה אכפת לי ממנה היא הרי לא חברה שלי.
כשהייתי צעיר לא בהרבה שנים, עם ביטחון עצמי של לבקנית בסימטה
חשוכה בדרום אפריקה, קצת אחרי חצות, חשבתי הרבה על לנסות לרצוח
מישהו או לאנוס מישהי, עם שוקר ומסקינטייפ, אבל לא יצא מזה שום
דבר לא כי פחדתי אלא כי פחדתי שאני אתבהם ואפרוץ איזה סכר אצלי
שלא אוכל לדחוף אצבע ולסתום אותו בחזרה, כמו הסוטים שפעם
ראשונה בחיים גמרו מכף רגל תועה של הבת-דודה שלהם מתחת לשולחן,
ונידונו להרגיש רגשות אשמה כשנשותיהן סופרות חזרזירים בכפות
רגלי ילדיהם בשל התפיחה במכנסיהם ולהחביא קטלוגים של "סנדלי
גזית" בין הספרים הגדולים בספרייה.
כשהיינו במטבח עם כל יתר הלקקנים עברנו בין העובדים הזרים של
המטבח, מיטב תוצרת סין ותאילנד, מגושמים כמו קרנפים בהחלקרח,
עם התנועות החלקות שלהם שמונעות חיכוך בינינו לביניהם, והמדים
שלהם שנותרים לבנים בתום כל משמרת במטבח כשהמתלמד הישראלי
שביניהם נראה מבוייש כמו ילד בן שנתיים שפלט על הסינר שלו.
רק דיכי עברה כמו רוח רפאים ביניהם, וכשעברנו חדרים דימיתי
לרגע שעברה דרך הקיר והמתינה לנו בחיוך קטן, מכשכשת בזנב בלתי
נראה.
"ואני יודע שכשהמנה תמתין על הדלפק, זה מאד מפתה לקחת איזה
שרימפ קטן או איזה טעימה קטנה מהמושי-מושי אבל זה לא נראה טוב"
בעל המקום משעין את הראש שלו אל תוך הפרקים שלו והסגן שלו,
בחור ענייני עם משקפי שמש על השיער ודיבור ענייני, ממשיך
במקומו :נכון, וכבר ראיתי מלצרים שאוכלים מהצלחות לפני שמגישים
אותן או אחרי שמחזירים אותן חצי מלאות, וזה לא נראה טוב אז אם
אתם באמת לא יכולים להתאפק, תיכנסו למטבח, ותאכלו שם".
כאילו שלהחזיק את חוש התיאבון שלנו אל מול מנות שלא נוכל לסבול
אחרי שבועיים כאן זה גדול עלינו, אבל אם בעל המלון מפרק את
הברז ונותן לך מתנה, לא תיקח?
הסגן מנהל ממשיך לדבר ועושה עם העיניים שלו סבב על כל זוגות
העיניים מסביבו. שבעה זוגות נקביות ושלושה זכריות. הוא מתעכב
בחלק מהתחנות יותר זמן ושפתיים משורבבות בהיסח הדעת ושערות
מתולתלות מוזזות לאחור בהבטחות אילמות שיתקיימו או שלא אחרי
הבחירות.
אני יכול לראות את הגלגלים בראש שלו, נעים באיטיות אך בביטחון,
נע מלהמר על זו שמועמדת לבצלאל ונשענת עם הסנטר שלה שיום אחד
יהיה כפול אבל כרגע רק מרמז על קיבולת מבטיחה, על האגרוף שלה,
משרבטת פרצופים רזים, חולים על העתק התפריט שקיבלנו, או להמר
על הבלונדינית מחוטטת הפנים, שחייבת לפצות על זה במיומנות
ולהפתיע אותו באיזה שליקת ביצים או שלישייה עם עוד חברה שלה,
גם כונאפה אבל עדיין, שלישייה, או אפילו לקחת סיכון עם הנמוכה
עם השדיים החמודים והקעקוע הגדול המפתיע על הכתף, שרק השתחררה
מהצבא אבל אולי תמשוך אותו באף חודשים ובסוף לעזוב בלי שתיתן
לו, שלא לדבר שאולי היא סוחבת איזה חבר מהתיכון שעדיין טוחן
בצנחנים, שלא השילה מעליה עם השחרור כשהגיחה החוצה מקן
הצפעונים הצבאי ששקק זכרים משתוקקים שרק חיכו שתיפרד ממנו אבל
כבר ניחשו שזה יקרה רק אחרי השחרור.
הסיכוי היחיד שלנו, הזכרים, למצוא כאן עבודה זה אם הבעלים ירצה
לשמור על איזון במקום, ועם כל כך הרבה פלצנות בנאום הפתיחה
נראה שזה מה שיהיה, או שנתחבר למנהל או לסגן ישירות ללב ונגרום
להם לרצות בחברתנו באמצעות שידור איזה ערך מוסף כמו עומק
רוחני(למנהל) או מוצא טברייני(לסגן מנהל).
הפרעח החינני עם הגופייה ושרשרת החרוזים כבר שלח טווה רשת סביב
הסגן, שהוא נראה לי דוגרי מי שקובע, אז אני אצטרך להגיע מוקדם
לפני כולם ולתפוס דיבור ספונטני עם המנהל בו אוכיח עומק רוחני
יוצא דופן ותפיסת עולם דומה אך לא זהה. בשביל זה אני צריך
לתפוס איזה דיבור עם ידידה שלי שחזרה מהודו עם הרבה ציטוטים
יפים ישר אל החבר שנפרדה ממנו כשנסעה, שהתקשר אלי כל שבוע
וביקש שאסדר לו איזה משהו מזדמן, כאילו שהייתי שם בכלל קצוץ על
האדיוט הזה אם ליאת לא הייתה מספרת לי על אמא שלו שאכלה ואכלה
עד שהריאות שלה קרסו. ליאת סיפרה לי שהתפלאה בהלוויה שעל
האלונקה הגופה כל-כך קטנה אבל שלומי סיפר לה בקול חנוק, שזה
בגלל  שמוציאים את כל הנוזלים, ולקח לגימה גדולה מדי מהמיץ
פז.
עד היום  למיץ פז יש התנייה פבלובית על ליאת, ברגע שהיא רואה
את הכתום-כתום הזה ישר הברזים בעיניים שלה נפתחים, ולהפך.
פתרון מושלם ל"שבעה" ואזכרות:  לא זול כמו סופרדרינק עם מבצע
ה-10 ב-5 שקלים, אבל עדיין לא ברמה של טמפו. מיועד לאורחים
שיתביישו אפילו לחשוב על זה.
המנהל נראה לי קצין במיל' כי הוא אמר משפטים כמו "אם אין
פתרון, יש פתרון" ומקציב לנו חמש קטנות לסיגריה אז בטח בסוף
הוא יעשה איזה מבחן סוציומטרי משלו וישאל אותי אם יש בנאדם
שאני חושב שצריך להיות מלצר, לא כולל אותי, כמובן, ואם יש
מישהו שלא.
בטח גם כמה מהיתר יצביעו על דיכי כלא מתאימה, כי בגלל החיוך
שכל הזמן מרוח לה על הפנים היא נראית נאיבית וחלושה אבל הם לא
יודעים שזה חיוך ברירת מחדל שהיא עוטה דרך קבע כדי להסתיר
מילים כמו "דיכאון" ו"קליני" מאנשים שהיא לא בוטחת בהם.
לא יודע למה היא בטחה בי, וגם לא ממש אכפת לי. אני יכול להצטרף
אליהם, אבל בגלל שהמנהל והסגן ראו אותנו מסתודדים הרבה, אם אני
אגיד שהיא לא מתאימה אז זה יחתום את העניין ויוציא לפחות אחת
מהתחרות.
ואז אני אוכל לקחת את המספר שלה ולשמור איתה על קשר טלפוני
ולהגיד לה שיש לי מישהו בול, בשבילה, ממש נשמה תאומה, ואסדר לה
את אחד החברים שלי, לא משנה מי, שיספר לי אחר כך איך היא הזיעה
וכמה רעש היא עשתה ואיך הוא הטיס אותה אחרי זה כי הוא יאחר
לעבודה. חבל שזה לא כמו באסקימו לימון, כשהבחורה נכנסה לחדר
חשוך עם מומו, ובאמצע הוא התחלף עם בנצי ועם יודל'ה והיא
הזדיינה עם כולם ולא ידעה מזה, למרות שצריך להיות טיפשה ברמה
של לואיס ליין כדי לא להבדיל בין צחי נוי אדום הישבן ליפתח
קצור המיומן.
כשנפרדתי בפעם הקודמת מהדס הצטערתי שלא שמתי מצלמה נסתרת בחודש
האחרון, לא בשביל לשדר באינטרנט כמו כל האפסים הנקמניים שמישהי
עשתה טעות ולא בעטה אותם לקיבינימט ישר על ההתחלה אלא בשבילי,
שאני אוכל להביא עליה ביד והיא תהיה תמיד שלי, ומתרגשת וגונחת
ויורדת עד שנותר רק צב קטן ומפוחד בפה החמים שלה, ואני יודע
שתיקח לי חצי שעה כואבת להוציא את כל נוזל הזרע משערות הערווה
שלי ולא אכפת לי.
אולי ליאור יסכים שנשים מצלמה בארון או בתיק כי הוא מעריץ אותי
עוד מהתקופה ששמע הרבה סוויד והלך עם ג'ינסים צמודים, וככה אני
אוכל להגשים את החלום בהקיץ שהיה לי אחרי שגמרתי את כל השתייה
שלי ועשיתי השלמות מהמשקאות של החברים ודידיתי למשתנות במטרה
לנער את החשוד אבל אז הבטתי למטה וראיתי שלושה!  ניערתי את
הראש כמו בלוח "צייר ומחק" של ילדים ונותר רק אחד, האמצעי. כל
הרעיונות הכי טובים שלי באו מעל האסלה אולי יגלו יום אחד שאם
מאווררים את הזין בתדירות גבוהה מגיע יותר חמצן למוח, ושהפה
הורוד הוא בעצם קצה צינור חמצן ישיר לתאים האפורים.
החזון, להבנתי, ביטא את הפתרון לתשוקתי המודחקת לבחורות שאני
לא יכול להניח עליהן את ידיי כי אני עם הדס, באמצעות סידור
הנקרות בדרכי לשני החברים הכי טובים שלי, וקבלת המיוצגים ע"י
שמוק ימין ושמוק שמאל כך שאוכל לאכול את העוגה ולהשאיר את הקשר
שלם.
לדיכי בכלל קוראים ענת. או אתי. וכשהיא מספרת לי איך אבא שלה
הוא מהאנשים האלה שחייבים לגרום לך להרגיש כמו אפס מאופס שלא
יכול לעשות כלום, אני מבין שהיא פגשה עוד הרבה מהאנשים האלה,
ועל אמא שלה שהייתה אפאטית 20 שנה ודווקא בזמן האחרון מצדדת
בה, בזמן שלאבא שלה כבר לא אכפת אז הוא יושב בכורסא שלו ושותק.
אני מדמיין אותו יושב שותק, מול פרסומת עם עוד ילד שצועק עליו,
ומחניק את הכאפה עמוק בפנים כי כבר אי אפשר.
היא רוצה להיות פסיכיאטרית מאז שהיא הייתה בגיל 6. לא דווקא
בשביל תחושת הכוח והשליטה בחיים שלה בגלל השליטה בחיי אחרים
דווקא, אלא כי ככה תוכל להיות עם חולי נפש אחרים כל הזמן
ולהרגיש נורמלית יחסית, מבלי להתאשפז שוב.
בפעם היחידה שאושפזה כששוחררה הביתה לא יצאה ממנו חצי שנה.
ראתה כל יום ריקי לייק עם כושיות ענקיות בחולצות בטן שאומרות
שהן הדבר הכי סקסי שיצא מאיווה, וריקי מחייכת חיוך בוהק וכולם
יודעים שפעם היא הייתה שמנה אמיתית ועכשיו היא לא שמנה ולא
אמיתית.
כמה יותר שדיכי הסתכלה על הכושיות היא לא הצליחה לקשר בינן
לבין אלה שהכירה, האתיופיות. כושית אמריקאית גדולה כמו לוויתן
שנסחף אל החוף ועושה רעש כמוהו ויש לה מבט אווילי בעיניים
וכשהיא מדברת היא מציירת עם האצבע באוויר כמו מורה פיזיקה
נרגש. כושית אתיופית קטנה ורזה ושקטה והעיניים שלה
שחורות-שחורות. נדמה כאילו קיבלנו איזה חיקוי חיוור של הדבר
האמיתי. עם "מבצע משה" היא זוכרת שאבא שלה דיבר בסלון בהתרגשות
על איזה מהפכה זה יעשה לספורט הישראלי ושעוד חמש שנים בני
יהודה לוקחת אליפות עם כמה שחקנים שיכונו "יהלומים שחורים"
והקבוצה תכונה בעיתונים "שמחה" ו"ססגונית".
ובסוף כשהתברר שהם לא אצני סופה כמו הניגרים, לא גבוהים כמו
ילידי חוות העבדים בדרום ארה"ב שם זווגו השפחה החסונה ביותר עם
מקבילה הגברי לשלב חדש באבולוציה לדור האתלטים העילאיים
השחורים של היום, אבא שלה כ"כ התעצבן שהוא איים עליה שאם אי
פעם תביא אתיופי הביתה, הוא יבעט אותה כל הדרך לאדיס אבבה.
איכשהו היא דווקא פגשה מישהו, שהיה נורא טוב אליה ונסע
לליברפול ורצה שתצטרף אליו והיא לא רצתה אז הוא חזר בשבילה
לארץ ואחרי חודשיים נשבר לו והוא חזר לליברפול והיא נסעה אחריו
ועבדה שם חצי שנה כמזכירה של אירגון יהודי.
כשזה נגמר היא חזרה ועבדה בקיבוץ שלה בחוות פיטום האווזים. היא
אומרת שהיא היחידה שם שהייתה מחייכת ושהרבה אחרים לא יכלו אחרי
חודשיים להמשיך ובכלל עזבו את הארץ.
היא תלמד פסיכיאטריה באיסלנד כי היא נשרה מהתיכון אז אין לה
סיכוי להתקבל כאן למכללת שער העיזים למגמת נגרות, ושם משלמים
למי שבא להתעסק ברפואה.
בטח כל בתי החולים המושקעים שלהם מלאים באיראנים שחומים, עבי
משקפיים, שהתחתנו עם איסלנדיות וכל יום בודקים את האנשים הכי
לבנים על הפלנטה שכדי לראות שמש צריכים לפתוח אנציקלופדיה,
וחוזרים לנשים הלבנות שלהם שהופכות ורדרדות כל פעם שנוגעים
בהן, וזה קורה הרבה, הרי בשביל זה קרעו את התחת האיראני שלהם 7
שנים. הם יזיעו כמו חזירים מעליהן והתחת השחור השעיר שלהם ינוע
כמו בוכנה הממלאת ייעודה נאמנה.
אם היא באמת תהיה רופאה אני אצטער שלא זיינתי אותה בזמן, כמו
כשאני קורא ראיון עם איזה דוגמנית רעננה שמספרת איפה היא גדלה
ומדמיין שהייתי גדל בבית לידה, והולך איתה לאותו בית-ספר,
והיינו חברים כמה שנים עד שבתיכון היא הייתה מתחילה לתת לי,
ככה אני צריך לתפוס את זה בזמן, לפני שיחמוק, ואז יהיה לי כבר
קצינה, שזו הדס, ודיילת שזו שירה, למרות שהיא דיילת קרקע בבן
גוריון שלא יצאה אפילו מלוד כל החיים שלה, ורופאה, שלא לדבר
שגם מטורללת, אחת מעורערת לגמרי זה גם קלף מנצח.
היא נוסעת באוטו המלוכלך מחריוני ציפורים שלה ואני נוסע עם
המחשבות המלוכלכות שלי ישר אל תוך פקק, כי מישהו בעירייה גילה
שהביוב בדרך מהרצליה לתל אביב עולה על גדותיו ומגיע לרחוב, דקה
מאוחר מדי, ועכשיו כל הכביש מוצף בזוהמה אחידת צבע. אני חושב
על החראות במסעדה שישלמו לנו מינימום עד שנוכיח שאנחנו ראויים
להיות שפוטים שלהם מן המניין, על דיכי שכמו אוטו מקרטע, עצרה
בצד הדרך והראתה לי משולש אדום זוהר בבקשה לעזרה, ואני רק
חשבתי על איך אני אוגר עוד משולש שעיר בזכרוני, על החדשות
שאונסות לנו את המוח כל שעה עגולה כי אנחנו חייבים לדעת שהבכיר
בשב"כ מונה למנכ"ל סלקום ושעוד אישה נרצחה, ואם לא זה אז
פרסומות נונסטופ עם ילדים צועקים, כשאם יש לנו ילד במכונית,
הוא צועק יחד איתם, ואם לא אז גלגל"צ ואמהות בוכיות מספרות לנו
על רן שלא חזר ועודד שלא התמודד. די נבלות!
אני דופק על ההגה ונראה כמו אדיוט. סביב המכונית מבעבע נוזל
עכור חום, ואני רוצה לפתוח את דלת המכונית ולהחליק מטה, עם
החום-חום הזה, ישר אל פתח הביוב הקרוב. לידי יש מכונית כחולה
עם ילד עם עיניים עצובות שמצמיד את הפנים שלו לשמשה ושלרגע
נראה לי כמו חזיר.
נראה לי שהוא יבוא איתי אם אעשה את זה.