"ונכון שאתה נורא-נורא מתגעגע אלי?"
"תסגרי כבר את הלוע שלך לפני שאני ארתך את הברזלים שלך ליציקה
אחת".
"אוי, אל תזכירי לי יציקות, אכלתי את הספגטי שהיה בחדר אוכל".
הילה החלה לדדות לכיוון המשוער של השירותים, פעם שלישית בשעה
האחרונה, משוער כי היה חושך מצריים מחוץ לאוהל.
לפני שהיא יצאה היא העיפה עוד מבט אל דנית, קבורה מתחת לשמיכה
הנעימה שלה ומצחקקת כתמיד אל הסלולרי שלה למשמע הדברים שהיא
הצליחה לאלץ את החבר שלה, שאספה מאיזה חברה לשעבר שלה עקב
האירוע מאז התיכון, לומר.
דנית וכל יתר הבנות שהשם שלהן הסתיים ב"ית"  כאילו יוצרו מאותו
פס ייצור אחד מני רבים של גרסת הדיאט לבחורה בת 19, חופשייה
ממועקות מיותרות ובטוחה ברצון הכל להאזין לכל מוצא פיה.
היא יכלה לראות שהראש וכפות הרגליים של לירון הן מחוץ לשק שינה
הפרוש כמו שמיכה והיא נראתה לה כמו צב יבשה ענק שנסחף שלא
מרצונו ליבשה מבטון, כשכל היתר היו עטופות בקליפותיהן.
היא זיהתה את המבט שהיה על הפנים של לירון והמשיכה אל תוך
החשיכה, מקפצת בין השלוליות עם הכפכפים המעצבנים שההורים קנו
לה - עם כזה חוט מעצבן שנכנס בין האצבעות - לא יותר מדי מסייע
לכפכף להישאר נאמן לרגל כשקופצים בין שלוליות על אבנים
חלקלקות.
לשמוע את מטר הקללות הפחות ופחות חרישי של לירון אל הדניות
(היא קראה להם "האדניות") של העולם היא כבר למדה לזהות בטווח
של 15 דקות לפני שיצא מבין השפתיים הדקות שלה.
היא דחפה את הדלת עם המרפק, וחשה מין רוגע לראות את התאורה
החמימה-צהבהבה של השירותים נשפכת על חמש הדלתות של התאים. סוף
סוף קצת לבד.
כשהיא דחפה את הדלת של התא שלה (היא בחרה את הקבוע שלה ע"פ
סטטיסטיקה מופרכת שקראה פעם שרוב האנשים ייכנסו לתא האחרון
מתוך שורה כי יחשבו שהוא הכי פחות פופולרי, ואחריו לתא המרכזי,
מתוך אותה מחשבה בדיוק. את התא הראשון לא רצתה כי לשם נכנסים
ה"מקרים הדחופים" שהיא לא רצתה לפגוש, אז כמו הספסל השלישי
במרכז הכיתה, חיכו  שני התאים הנותרים המובחרים רק לה). היא
ציפתה את הנדרש בהגנה שהפרידה בינה ובין כמות חיידקים משוערת
שהייתה עושה צמרמורת לרפי גינת גם אחרי תשדיר נוסף על חומוסיות
בפריפריה.
היא התיישבה והרגישה חמימות ונזכרה במה שאח שלה, שכבר מזמן
השתחרר ונזרק במזרח באיזה חור עם אנשים שרק מחייכים, אמר לה
כשהיה בטירונות שלו: "הדבר היחיד שמבאס יותר מאסלה קרה בחורף
הוא אסלה חמימה". לפני שיצאה הוסיפה עוד כיתוב בין ה-"לא חותם
קבע, אודי ברק 1971 לבין ה-"כשאת יושבת פה, תחשבי רגע מי יושבת
עכשיו על חבר שלך". ורשמה
"תסתכלו למטה, ותראו אותנו" ויצאה אל הכיורים העמוסים שערות
לא-מזוהות אל המראות שלשמחתה טשטשו כל קשר בינה לבין הדמות
המטושטשת, השפופה, הלבושה מדים ברישול לא שובה לב כלל.
כשחזרה, לירון כבר נרדמה, הידיים שלה נוגעות בריצפת הבטון,
סיגריה עשנה עדיין בין אצבעותיה, והיא חשבה שמעניין אם כמו
כששמים לך את האצבע במים קרים כשאתה ישן, היא תתעורר ותגלה את
עצמה בשלולית בלתי מיוחלת.
כמה זמן עבר מאז שגילו אותה בשלולית בלתי מיוחלת היא כבר
הפסיקה לספור. מאז שגיא לקח את הפסק זמן הזה ממנה, בערך חצי
שעה אחרי שהם עשו את זה(אולי) בפעם האחרונה, והיא שמה לב למשהו
שונה בהתנהלות שלו, כאילו הוא מנסה לצרוב אותה בזיכרון שלו,
לשימוש בהמשך. איך הוא התעקב על כל סנטימטר ממנה במגע שלו,
במבט שלו, בלשון שלו, איך התעכב עוד למטה, למרות שלא ביקשה
ממנו, אולי מנסה, באיזה דרך גברית (עד כמה שבן 19 תופס את עצמו
כגבר) לפצות אותה על זה שאינו אוהב אותה יותר.
היא עדיין נרדמת כל לילה כשהיא מדמיינת שהיא בזרועותיו. היא
ראתה פעם באיזה סדרה בחורה עוקצנית שאומרת שבחור חושב שהוא
מאוהב כל פעם כל פעם שמישהי נרדמת לו על החזה. לו יכלה, הייתה
עושה עכשיו חור בחזה של גיא ולא זזה עד שיישבע לה נדר אהבה
מחודש.
דנית חייכה מתוך השינה והברזלים על השיניים שלה הבהיקו באור
הפנס שבחוץ והילה ריחמה על החבר שלה, שדנית מתעקשת להמשיך לרדת
לו למרות ההתקנה החדשה בפיה, "הוא מת על תחושת הסכנה" היא אמרה
להן בארוחה מעל צלחת דלילת ירקות ונטולת אטריות. מה שהאדיוט
הזה יגיד כדי לרצות אותה זה פשוט לא נורמלי, מאז שהיא חזרה
אליו אחרי שלקחה ממנו פסק זמן.
לו הייתי תופסת את הגאון הרשע שעלה על המצאת ה"פסק זמן" הייתי
חונקת אותו במו ידיי ומשמידה את השיירים שלו, כדי שגם, כעבור
20 שנה, סטודנט מתחכם לרפואה(אין סוג אחר) לא יביט במוח שלו
בצנצנת פורמלין ויגיע להברקה חולנית ליצור את הרעל למערכות
יחסים הזה.
זה כאילו ישבו במסעדה והוא אמר לה "אני הולך לשירותים ואולי
אחזור" והיא אמרה לו "אני אולי לא אהיה כאן כשתחזור" והוא אמר
"אני יודע" ותקע אותה עם החשבון. והוא ידע. הוא ידע שהיא תקבל
אותו בזרועות פתוחות בשנייה לו רק תראה את השם המיוחל על מסך
הסלולרי שלה.
הוא התקשר אליה לפני שבוע, "רק כדי לדרוש בשלומה" הבן-זונה.
היה מספיק לו לשמוע בקול שלה שתוך שנייה הוא יכול להחזיר אותה,
והוא חזר לעסקי החיזור הכושלים שלו, עד שימצא איזה בחורה
דמויית דנית יותר יפה ממנה ויותר גבוהה ממנה ויותר מנוסה
ממנה.
הכפתור בווקמן החבוט של לירון קפץ כשהקסטה של משינה סיימה לנגן
את "תחזור תחזור" של משינה שהילה לשמחתה לא קישרה עם חייה
האישיים כי זה היה "שיר רבין" כ"כ ברור, שלא הותיר מקום לשום
סיפוח אישי. חצי עין עצלה נפער למולה ולירון סיננה לה "תגידי
לי שאת לא בוכה בגלל השמוק הזה עוד פעם".
"אני לא". הילה החזירה לה, בקול שנשמע בראשה כבוטח, אבל לירון
רק הנידה בראשה ברחמנות ומלמלה, כשהיא מתהפכת "בחיי שזה מגיע
לנו לפעמים".
הילה עצמה את העיניים בכוח וניסתה להירדם בלעדיו ורוחות קרירות
ויותר חדרו אל מתחת לכיסוי שלה, ועשו לה צמרמורת לא-נעימה,
צמרמורת של בדידות, שהייתה כ"כ רוצה שימירו בכף יד חמה, במילה
טובה, אפילו במבט ההוא, שאליו הייתה מתעוררת בחודשים הראשונים
של הקשר שלהם, כשהיה פשוט שוכב שם לצידה ומלטף אותה בעדינות
כשהיא ישנה, וחושב בראש לו(הוא אמר לה אז) שהוא לא מאמין שכזה
אוצר נפל לו לידיים, והיא בכתה, דמעות חמימות אל תוך הכתפיים
החמימות שלו כשהוא נשכב מעליה וכיסה אותה לגמרי וטמן את הראש
שלו, ליד הראש לה, נשען על המרפקים שלו כדי לא להכביד עליה,
והיא מזיזה מרפקיו וסופגת משקלו עליה, מפיל עליה כבדות נעימה
כמו הכבדות הנעימה של השינה לה כה ייחלה.
בתחילת הקשר להם, היא רק חיכתה לרגע שתלך לישון ותוכל לחשוב
עליו ולדמיין איך יהיה כשייפגשו ולהירדם קלה כנוצה, חיוך נסוך
על פניה.
היא הסתובבה אל הגב של לירון, ושאבה עידוד מעצם קיומה, של
בחורה כ"כ שונה ממנה, צינית ופיקחית, שאולי גם היא תהיה יום
אחד, אחרי עוד בחור כזה, או שניים.
"אבל אין כזה דבר, אף אחד לא יהיה בשבילי מה שהוא היה לי" no
shit, היא שמעה את קולה של לירון בראשה, הבחור הזה היה הראשון
שלך, שהציל אותך מהבדידות שלך, אבל את לא מבינה שאת לא צריכה
שום מציל, אלא מישהו שתאהבי ויאהב אותך חזרה באותה המידה,
ואולי אם היית קצת פחות תלותית הוא היה עדיין מעוניין בך, ולא
שומר ותך כאופציה שנייה למקרה שלא יילך לו שם בחוץ.
הסלולרי שלה רטט באופן לא-בלתי נעים, והיא נתנה לו להמשיך עוד
טיפל'ה בטרם שלפה אותו וראתה את המספר של גיא על הצג.
איך לירון הייתה מטפלת בזה? היא לא הייתה עונה לו בכלל, אבל
הילה לא יכלה לעשות את זה, היא ידעה שהמתח יהרוג אותה. "כן? מי
זה?" היא ענתה בקול ישנוני, שיתאמץ, הממזר.
"זה גיא" הוא ענה במין נימה נעלבת. כן, שיתחיל לחשוב שלא רק
הוא בפסק זמן.
"רציתי לדבר איתך" "דבר" היא ענה והרגישה את עצמה מתחזקת כשהוא
החל לנסח עצמו "תראי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר","על מה?"
(היא קיצצה את ה"יש לנו לדבר כבר?" "בשביל זה אנחנו צריכים
לדבר" הוא ענה, חוזר לעמדת הכוח שלו, והיא הרגישה את עצמה
חוזרת למחוזות מוכרים. "כשתחזרי בסופ"ש?" "כן, טוב, אני עייפה,
נדבר מחר, טוב?" היא סגרה הסלולרי וההתרגשות החמימה שטפה לה את
הגוף, אבל קצת פחות משציפתה.
הנה הוא מעוניין שוב והיא תחטוף אותו אבל, רגע, מה אם הוא רוצה
להגיד לה שמצא מישהי ושהוא רוצה שיישארו ידידים? עיניה נפערו,
והחששות החלו לעטוף אותה כשנתנה לקולה של לירון להישמע שוב
בראשה "אז שום דבר לא יהיה שונה מאיך שהיה בשבוע האחרון, לא?"
היא עטפה עצמה בהחלטיות רגעית, וסגרה עיניה בחיוך כשהיא
מדמיינת לעצמה את ידה נשלחת ודופקת לדנית אגרוף הישר לברזלים
שלה, שתחייך רק עם החניכיים להבא, מה שיגרום לה להיראות כמו מה
שהיא ממילא כרגע, אסופת פתחים נטולת שיניים.
היה בחוץ כבר כחול של בוקר, והילה התחפרה לתוך השינה, תחושה
נעימה של התחדשות זורם בה עם הציפייה לזריחה.