מכל המכוניות התפללתי שהכדור לא יפגע במכונית של הרומני
מהמכולת, הייתי מעדיף אפילו שיפגע בשלנו, אם הייתה לנו, אבל
לא, דווקא בפיאט הכחולה של רומנוב הכדור פגע.
"אני מצטערת אדון רומנוב, הוא איבד שליטה על הכדור" אמא שלי
אמרה למכולתניק שמצידה חייך את חיוך השיניים התותבות המבהיק
שלו, ומצץ סוכריה. הוא היה משוגע על סוכריות. היה מסוגל כל
היום לשבת ולמצוץ אותן, עם השיניים שלו לידו בצנצנת, עד שלקוח
נכנס.
"זה שאת מצטערת לא יכסה את הנזק לאוטו שלי, לא ככה?"
"כן, אדון רומנוב" ואמא שלי הסמיקה, כמו שהיא מסמיקה כשרומנוב
החולרה  מזכיר לה בקול רם יותר מהקול הרם הרגיל שלו את החוב
החודשי בכל 30 לחודש. אני נשבע שאם לא הייתי הולך איתה לכל
מקום הוא גם היה רומז לה שיש יותר מדרך אחת לכסות את החוב,
המנוול הזה עם השיניים התותבות המבהיקות המזוייפות שלו והריח
של השום שאפשר להריח בכל הבית כי המטבח של הבית שלו ושל אשתו
ממוקם בדיוק מעל הסלון שלנו.
אני יודע את זה כי אמא שלי, שבדרך כלל עולה למעלה עם הכסף, פעם
שלחה אותי במקומה ואיך שדפקתי על הדלת הוא פתח לי אותה, עם
אותו חיוך מנוול, לבן-מסנוור על הפנים המאוסות שלו. "תיכנס,
תיכנס, אתה רוצה משהו לשתות? תפוזים,קולה? יש לנו הכל. הוא
הטעים את המילה "הכל" שלא אפספסה חלילה.
ראיתי בפינה של הסלון את הבן החזרזיר שלו, יוני, משחק במכונת
המשחק החדשה שלו, בדיוק כמו ב"תוסס- משחקי וידאו" אבל קטן ובלי
אורות. אין לו את כל השיניים אבל אני רואה שהחיוך המנוול כבר
שמה, מתחת לאף הפחוס. ליוני יש שני אחים וכולם קיבלו את המראה
המאוס של אימא שלו, החזרזירה הגדולה. לפעמים נדמה לי, כשהם
משחקים "שוער אנגלי" שזה אותו בנאדם שמשחק עם עצמו בגילאים
שונים. "אתה רוצה גם לשחק? תבקש מיוני, אולי הוא ייתן לך".
המכולתניק המניאק הניח יד על הכתף שלי, ואם הוא ניסה להיות
אבהי, אני מעדיף להיות יתום.
"לא, לא תודה" אני אומר לו בקול שנשמע לי פתאום ילדותי וחלש.
את ה"לא תודה" קיבלתי מאמא שלי. לכל דבר שאני לא רוצה אני אומר
"לא תודה" וכבר אין לי שליטה על זה. אני נשבע שגם אם יעמידו
אותי מול כיתת יורים ויציעו לי בד לכיסוי העיניים אני אגיד "לא
תודה". העיקר שהשכנים יגידו איזה בן מנומס יש למשפחת כהן
ויגידו לבנים שלהם למה הם לא יכולים להיות ככה, והבנים שלהם
יעמידו אותי תמיד בשער כשנשחק "שוער אנגלי" ויבעטו לי רק
פיצוצים עד שיתעייפו.
אני כמעט רץ במדרגות למטה אל הבית שלנו ומועד במדרגה החמישית
לפני הסוף. אני יודע שזאת החמישית כי תכננתי מהרביעית לדפוק
קפיצה. אני מקים את עצמי מהר לפני שמישהו יצא לבדוק מה קרה. רק
זה מה שחסר לי, שהמנוול מלמעלה ישחק אותה מודאג וייכנס איתי
הביתה כדי לראות שאני בסדר, מחייך כמו צדיק קדוש לאבא שלי,
שעדיין מלוכלך מהעבודה במוסך, ומבקש שתייה קרה מאמא שלי,
ומסתכל עליה הולכת למלא מבוקשו.
רק הדלת שלנו נפתחת ואני אומר מהר לאמא שלי שרק קפצתי ונחתתי
חזק וסוגר את הדלת, לפני שגם הרומני יצא. אני עוד מקפץ-צולע
קצת אבל מסווה את זה בעמידה כל פעם שאמא שלי או אבא שלי
מסתכלים עלי. אני לא אומר לאמא שלי לא שהציעו לי לשתות ולא
שהציעו לי לשחק, שלא תשנה את דעתה חלילה על המנוול ותתפתה
לקשור איתו שיחה שתסטה מהחור המתרחב בכיס שלנו.
אני נכנס מהר להתקלח כי תמיד כשאני ליד הרומני אני מתחיל להזיע
ואני שומע את הקולות המעומעמים של ההורים שלי. הם נשמעים כאילו
הספיקו לריב לפחות פעם אחת עד שחזרתי ועכשיו הקולות שלהם
התקררו, כאילו כל אחד מהם מדבר לעצמו.
הם רבים על המון דברים על בעיקר על זה שאמא רוצה לעבור מכאן
"רע לי פה, אני נחנקת" היא תמיד אומרת לאבא שלי, והוא מזעיף את
הפנים שלו ומסיט אותם הצידה, והגבינים מעל העיניים שלו
מתכווצים, כמו שסבא עושה כשסבתא מתחילה לספר על המחלות שלה.
אני שומע את הקול שלה יורד, כשהיא מתקרבת אליו, מנסה לגעת בו,
והוא מתרחק ממנה והולך להקדיר פנים במרפסת הקטנה שלנו, שפונה
לחנייה, עד שארוחת הערב מוכנה.
האירוניה היא, שדווקא הרומני הוא זה שסידר לאבא שלי את העבודה
במוסך, אצל גיסו, בשבוע הראשון שלנו בשכונה, ובהתחלה חשבתי
שהוא בנאדם נחמד, ושפשוט הוא לא יודע איך להתנהג, כמו אבא שלי,
שיכול לשכנע את הפקידים במשרד הרווחה בצעקות ובדפיקות על
השולחן בכזה כישרון משחק שאי אפשר להאמין. כל פעם שאנחנו
יוצאים משם, מנצחים, והדלת נסגרת מאחורינו, כאילו מסיכה יורדת
לו בבת-אחת מהפנים והוא קורץ לי ואומר "ראית איך אכלתי אותם
בלי מלח?" ולפעמים גם מניח את היד על הראש שלי.
גמרתי כבר להתקלח מזמן, ואני מרגיש איך העור שלי כבר יבש
והטיפות סתם ניתכות עליו ולא באמת מרטיבות אותי, ואני סוגר את
הברז ומתנגב, מטפטף מסביב כמו תמיד. זה תמיד עושה לי הרגשה
טובה כשאני לבד במקלחת וטיפות ממני נוזלות בכל החדר אמבטיה
ונוטפות במסדרון הקטן אל החדר שלי, כאילו להזכיר לי שזה הבית
שלי.
שביל הטיפות שלי הגיע אחרי כמעט לפתח החדר שלי, ואז שמעתי קול
עמום. כמו בכי עצור, בהפסקות. אינסטינקטיבית הסתובבתי ופתחתי
רווח קטן בדלת של חדר השינה של ההורים שלי, וראיתי את אמא שלי,
בוכה בשקט. נכנסתי בדממה והתיישבתי לידה והיא הבחינה בי ומחתה
מהר את הדמעות מהעיניים, מושכת באף כאילו שזה יעלים את הכל.
"למה את בוכה, אמא?" אני אומר את מה שנראה לי שאני אמור
להגיד.
"זה שום דבר, סתם בגלל שטויות" העיניים שלה כבר יבשות אבל האף
שלה אדום, מה שהיה מצחיק אותי בנסיבות אחרות, אבל עכשיו נדמה
לי ששום דבר לא יכול להצחיק אותי.
היא מחבקת אותי חזק חזק ונשכבת על המיטה, איתי, חבוק
בזרועותיה, מרגיש טיפות נקוות על הכתפיים שלי ואמא שלי ממלמלת
בערבית מילים שאני לא מבין. היא ואבא, לפעמים כשהם מדברים
ביניהם והם לא רוצים שאני ואחותי נבין אותם, מדברים בערבית
ביניהם, וכשאני ואחותי לא רוצים שיבינו אותנו, בעיקר מטעמי
קללות, אנחנו מדברים אנגלית, עד כמה ש"פיג" ו"סטופד" נחשב לדבר
אנגלית, אבל אני מבין קצת ערבית, מסבתא שלי, שאני לוקח אותה
לפעמים לקופת החולים. אני מתרכז ומנסה לחבר משפטים "אני לא
יכולה להמשיך ככה" "ההכנסה שלו כבר מזמן לא מספיקה לנו
לאוכל"... "ואם הוא יפטר אותו הוא אף פעם לא יסלח לי" "הוא אף
פעם לא יסלח לי"..."המנוול הזה"... אמא שלי נותנת לי עוד לחיצה
ואז משחררת אותי בבת אחת, ואני הולך בשקט-בשקט, וסוגר מאחורי
את הדלת, כבר התייבשתי לגמרי.
אני שומע מהחדר את אמא שלי מדליקה את הגז, ואני שומע טפיפות
צעדים כבדים מחדר המדרגות. החזרזירה הגדולה בטח חזרה. הם רבים
הרבה גם, אבל אני בדרך כלל שומע רק אותה צועקת. כל הבניין כבר
יודע בעל-פה שהחנות רשומה על שמה ושכשהוא הגיע לארץ לא היה לו
כלום, ושאמא שלה אמרה לה שמגיע לה יותר והיא לא הקשיבה. בדמיון
שלי אני רואה אותה כמו חתולה שתפסה בפינה עכברוש ומנפנפת את
טלפיה בפניו.
מה השעה כבר? קיבינימט, כבר חמש וחמישה. אני צריך לעלות לעשות
בייביסיטר על עתליה, הבת הקטנה של השכנים. יש לנו עיניים
כחולות גדולות ושיער בלונדיני יפה והיא חמודה אפילו כשהיא
מזילה ריר ואמא שלי אוהבת לספר לשכנים איך אני בוגר לגילי וכבר
אני עושה בייביסיטר להופמנים.
אבא של עתליה פותח לי את הדלת ומשאיר אותה פתוחה, ואני רואה
אותו אוסף מהר ערימה של ניירות שמפוזרים על השולחן ועל הריצפה
לתוך התיק ג'יימס בונד שלו, כמו שהוא עושה תמיד, ותוך כדי הוא
אומר לי על הרשימה שתלוייה מעל הטלפון למספרי חירום, ושגב'
הופמן (ככה הוא קורא לה, בחיי) תגיע בסביבות שמונה, ושאסור
להשתמש בשירותים כי הם סתומים והאינסטלטור יגיע רק מחר. הדלת
נטרקת אחריו ומזעזעת את כל הבית ועתליה מתחילה לבכות. אני לוקח
אותה על הידיים ועושה לה שששש... ששש... עד שהיא נרגעת. שמעתי
שמה שחשוב זה הטון דיבור ולא מה בעצם אומרים, כי בגיל הזה הם
עוד לא מבינים, ואני אומר לה, בקול רך מקטיפה "שקט מתוקונת, אל
תדאגי אף אחד לא יפגע בך את הכי-הכי בטוחה בעולם כי אני שומר
עליך.כן" ומנדנד אותה עוד קצת, כבר מתחיל להרגיש ריר של שביעות
רצון על הכתף שלי, והיא נועצת את שן החלב שלה בחולצה שלי
להנאתה, ואז אני נעצר במקום, ומחייך חיוך שכולו שיניים תוך
נדנודים קצובים וקול חנוק "יש לי!", "יש לי!"
"דינג דונג" הפעמון של הבית של המנוול לא נשמע לי מעולם כזה
עליז.
הוא פותח לי את הדלת בגופייה לבנה ותחתוני סבא פניו זעופות
למראה עתליה על הידיים שלי והוא יורק לעצמי בעודו מוצץ סוכריה
"מה אתה רוצה?"
"אני מצטער מר רומנוב" יש לי חיוך נבוך-מושפל על הפנים "אבל
השירותים אצל ההופמנים סתומים ואין לי מפתח לבית, ואני
חייב-חייב ללכת, אחרת אני אעשה במכנסיים. להמחשה, אני מתחיל
לכופף את הברכיים ואת הבטן, בחיי שמגיע לי אוסקר והוא מפטיר לי
"טוב, אבל מהר ובלי לכלוך!" "אין בעיה מר רומנוב, אני רק אשים
את עתליה... אוי נראה לי שגם היא עשתה צרכים עכשיו! אני אשים
אותה בחדר העבודה ואחליף לה" הוא מפנה לי את הדרך בהבעה ברורה
של גועל  ואני נכנס לחדר העבודה ומשכיב את עתליה בזהירות על
השולחן, ואז בשקט-בשקט מוודא שהוא יושב בסלון ורואה טלויזיה
ואז מתגנב לחדר המיטות שלו ושל החזרזירה, על השידה, בתוך צנצנת
קטנה, נמצא מה שחיפשתי: השיניים התותבות הספייר שלו.
אני סוגר את הדלת ומסתכל לעתליה בעיניים היפות שלה ואומר לה
"אני מצטער, אבל יום אחד תסלחי לי". זעקות ובכי רמים שלא ידעתי
שיכולים לבקוע מהגוף הקטן של עתליה ואני רץ להוריד את המים
וחוזר לחדר עבודה, מרים אותה ודוהר במדרגות תוך צעקות "הוא
משוגע! תתקשרו למשטרה!" והשכנים יוצאים. אני מראה להם את
עתליה וכל הגוף שלה מכוסה בנשיכות גדולות, אדומות, מלמעלה אני
שומע את הרומני ממלמל "מה הוא השתגע?"

המשטרה סגרה עניין מהר וכבר באותו הלילה עצרה אותו ולא החזירה
אותו. החזרזירה לקחה את כל זה קשה ואני באתי לבקר אותה כל יום
וישבתי איתה והיא סיפרה לי איך היא לא חשדה, ושאלוהים יודע מה
הוא עשה גם לילדים שלהם, והיא הכינה לי צהריים ואמרה לי שאני
ממש גיבור איך שהצלתי את עתליה ממנו.
כשהגיע התשלום החודשי אני העליתי  אותו אליה וכשאמרתי לה שאמא
שלי מצטערת אבל אין לנו את הכל היא אמרה לי, בחיוך עצוב, שלא
נורא, ושנמצא פיתרון.
הבנים שלו נכנסו קצת להלם, וגם בבית הספר מציקים להם הרבה
יותר, כי אבא שלהם סוטה, ואין כמעט הפסקה שאחד מהם לא חוטף
מכות. אני כבר לא מסכים לעמוד בשער ואפילו בעטתי פיצוצים
כשאורן, הבכור, עומד והוא אפילו לא התלונן ואחרי שהבקעתי את
השני פרשתי את הידיים רחב, כמו אווירון, ועל הפנים שלי התיישב
לו חיוך רחב-רחב, אמיתי, ומרחוק ראיתי את אבא שלי, חוזר
מהעבודה ואפילו שהוא לא ראה, נתתי לו קריצה ובדמיון שלי ראיתי
אותו קורץ לי בחזרה.