מוישיק נשא את טובל'ה שלא בטובתו. חבריו, האברכים מן הישיבה,
אמריקאים כמוהו, השקוהו לשוכרה במהלך שמחת-תורה, ובתוך כך
הסיתוהו לעבור אל צידו השני של האולם, אל שולחנות הנשים,
שבשמחת-תורה אין בכך איסור. ושם, לפני שידע מה נעשה עמו, כבר
ענד טבעת על אצבעה של טובל'ה וחזר בחיפזון אחר המילים שדקלמו
לו מרעיו: "הרי את מקודשת...".  ולמחרת, כשהתפכח, מצא עצמו
נשוי על פי דין.
וטובל'ה, אף שלא זכתה להינשא בשידוך, אירוסין, וכיוב' ככל בנות
ישראל הכשרות הסכינה לחיים אלו, אלא שאהבה לא הייתה כאן.
ומוישיק לא מחל לה על שנעתרה לו באותה שמחת-תורה, עת היה
בגילופין.
וככל שירד לחייה, הייתה מנחמת את אמה: "כך הוא דרך העולם, אצל
האמריקאים אין תוכם כברם. מתחת לקליפה הקשה אינם אלא רכים,
ועוד יתגלה טיבו של מוישיק".
כשפרצה מלחמת המפרץ וקהל-הקודש, מעייניו היו עתה
במסכות-לבעלי-זקן וזוטות כגון אלו, ניצל מוישיק את השעה ושב
בחשאי לאמריקה. אולם לפני הותירו את טובל'ה עגונה, רגליו בפתח,
מזוודתו בידו, והמונית, למטה, צופרת בעוז, חש צורך להסביר לה
את מעשהו. ומתוך סרטים שראה באמריקה, זכר תמונות של הגיבור
הנוטש את בת זוגו וכותב על הראי שבכניסה, בשפתון, את דברו
האחרון. פשפש במגירה ומצא שפתון, ולכדה עינו את
השביס-של-יום-טוב תלוי על הקולב. מיד פרש אותו על המדף וכתב
באותיות קטנות: "נסעתי לאמריקה". ובאותיות גדולות: "אני לא
אוהב אותך, טובל'ה".
בלילה נפל באזור אל"ף סקאד, מאותן שהרבי כינה אותם: 'רקטות של
רשעים'. חלונות התנפצו וחפצים הופצו לכל רוח, ובבוקר, עת זרחה
השמש, נמצא השביס-הלבן-של-יום-טוב, על חוטי החשמל, וכיוון שהיה
כרוך ומקופל לשניים, נראו רק חלק מהאותיות, מכריזות, בארגמן,
מתנפנף: אוהב אותך, טובל'ה! אוהב אותך, טובל'ה!".
ובימים הבאים, ובשבועות הבאים, ואף בחודשים הבאים, הייתה
טובל'ה משכימה בבוקר, פותחת את חלונה, שולחת מבטה העמום בחוטי
החשמל שמעבר לרחוב ואומרת לאמה שעברה להתגורר עמה: "בגלל
המלחמות כאן הוא ברח".