אורי מספר שיש עכשיו מבצע לא נורמלי: נסיעה לאנטליה שבטורקיה
במחיר כזה, שאסור לפספס.
הלכנו למשרד הנסיעות של יאקוב אבין, לברר.
את יאקוב אני מכיר כבר מזמן: פעם כתבתי עבודה לאוניברסיטה על
משפחת אביוב, וככה הכרנו. יאקוב אביוב היה בנו של "עבד-השם".
לא שמעתם עליו? אין דבר. יאקוב עצמו אינו גאה במוצאו, שכן,
אביו נחשב בזמנו משוגע בירושלים, וייחוס כזה אינו מוסיף כבוד.
במחשבה שניה, דווקא משוגעים כאלה נחוצים, כיוון שתועלתם מרובה,
כמו שאומרים.
מי היה אותו "עבד-השם"?
 "עבד-השם", אבא של יאקוב, היה משוטט בירושלים, עם זקן עבות
ופיאות מגודלות פרא, ומחפש אנשים הנזקקים למצוות
וגמילות-חסדים. תמיד הוא התהלך עם טלית-תכלת, ממשי, על כתפיו.
על צווארו היה תלוי לו מדליון נחושת גדול, בתבנית החושן
התנכ"י, וחרוט עליו, באותיות רש"י: "אביוב-עבד-השם".
הוא היה משוטט בשכונות ירושלים, ובכל חצר שהיה נכנס, היה
מכריז שהנה הגיע "עבד-השם", לעזור לכל נצרך. מעשה זה, כשלעצמו,
וודאי אינו מזכה בכינוי גנאי. ולכן וודאי תשאלו: "אז בגלל זה
הוא משוגע?"
ובכן, אותו כינוי גנאי ניתן לו על מעשה יוצא דופן, שעשה.
והתפרסם המעשה בכל שכונות ירושלים: ראה "עבד-השם" כי מניין
התרומות לקיום מצוות הולך ופוחת. הלך אל בית-הסראיה (המושל)
וביקש מן הקצין השומר בשער, תרומה. ענה לו האיש: "למה תבקש
ממני? אני חוראני. מא-פיש פלוס! (אין לי כסף!). לך אל
השולטן-ירום-הודו ותבקש ממנו, כי הוא הכי עשיר בממלכת
עותמאניה".
 נטל "עבד-השם" את ציקלונו ועשה דרכו לעיר הבירה, קושטא.
משהגיע לשער ארמון הסולטן, ראה שם אדם בלבוש מפואר, עומד
בכניסה. התבונן  בגלימה, בתרבוש ובכפתורי הזהב. ניגש אל האיש
וביקש ממנו תרומה לנזקקים בירושלים הקדושה.
הסתכל בו האיש ואמר: "למה תבקש ממני?"
ענה לו "עבד-השם": "בגלל שאתה נראה עשיר".
אמר לו האיש: "אני איני אלא שומר-הסף, עבדו של השולטן".
נשא "עבד-השם" את ידיו לשמיים ואמר: "ריבונו של עולם! תראה איך
לבוש עבדו של השולטן ואיך אני, "עבד-השם", לבוש?!".
סופו של מעשה היה, ש"עבד-השם" גורש מקושטא, כמשוגע, וגם
המדליון נלקח ממנו. ואותו מעשה הוציא ל"עבד-השם" מוניטין
שבעקבותיו מנעו השדכנים את רגליהם מסף ביתו. על כן נאלץ, לא
עלינו, לצאת ולמצוא לו נערה מ"שאם", (מסוריה). והייתה אותה
נערה דמשקאית חכמה ומשכילה, וידעה על בוריין את השפה הצרפתית
והאנגלית. וכיוון שהאנגלים היו אז כבר בארץ, היה ביכולתה לקיים
שיחת-רעים ב"סאלונים" שלהם, על כוס-תה-של-שעה-חמש. ועם כל זאת,
הייתה מורטת שערות גביניה בחוט, ושערות רגליה בתמיסת סוכר.
והיה הדבר לצנינים בעיני בנות ירושלים החסודות.
ולא טרחנו לספר באילן היוחסין של יאקוב, לולא היה זה הגורם
לנטישתו את עיר- הקודש-תיבנה-ותיכונן, ולא רק זאת, אלא גם
לשינוי שם משפחתו מאביוב לאבין.
וכיצד אירעו הדברים?
ביום הבר-מצווה של יאקוב התכנסו יוצאי העיר מחצ'קלה אשר בקווקז
אל בית-הכנסת, לשמוע אל הרינה התפילה והדרשה של חתן השמחה.
והנער, אם כי מלאו לו שלוש-עשרה בלבד, הרי בן קומה היה, ואף
חתימת-שפם הייתה לו. ובשולי הקהל, שם, ליד הדלת, מקום מושבו של
יצחקייב השמש, היו לחישות וציחקוקים אודות אימו ותערובת הדם
הקווקזית-דמשקאית, ואביו, "עבד-השם", שמוחו אינו אפוי היטב,
כדבר המקטרגים.
ויאקוב הנער, שמע ולא ידע נפשו מעלבון. ובו במקום נדר לצאת
מעיר הקודש, לשנות את שמו ולהתחיל בחיים חדשים. וחיים חדשים
היכן מתחילים? הווה אומר, בקיבוץ.
והיו הזמנים מאלה שנקראו "המאורעות", ולא דיקדקו בגילם של
המתגייסים להגנת היישוב. ועד תום המרד הערבי, התמחה הנער ולימד
ידיו למלחמה. ולא נלאה את הקורא בדבר נדודיו ועיסוקיו של
יאקוב, ועל תקופת שירותו בבריגדה, והקרב על נהר הסאניו,
שבאיטליה, ממנו שב עם אות הצטיינות.
לימים, הפך יאקוב אבין לסוכן נסיעות. ולכן הגענו אליו, כדי
לברר, כאמור, את הפרטים על "המבצע המוזל של הנסיעה לאנטליה
שבטורקיה".
בסופו של דבר למדנו שהמחיר אמנם זעום, אולם עליך להתחייב להמר
בקזינו. אני, אפילו בלוטו לא מצליח לי, אז שאלך לקזינו? לא
אני! באל"ף רבתי, כמו שאומרים.
אורי דווקא התפתה. "מה יש?", הוא אומר, "אולי יילך לי?"
שיהיה לך לבריאות, אני אומר.
בקיצור, בשבת שאחרי זה, אנחנו הולכים לאורי, לשמוע חוויות
מטורקיה. אורי מספר שדווקא הצליח לו קצת, והוא זכה באיזה שבעה
עשר דולר, אם אני לא טועה. ועוד הוא מספר, שהטורקים בכלל לא
יודעים מה זה פלאפל או שווארמה. משונה!
שרהל'ה, אישתו, שיש לה נפש קצת אומנותית, מראה לנו כל מיני
שמונצעס שהיא קנתה שם בשוק: עגילים, וצמיד, ועוד כל מיני
שטויות.
"או! באמת נזכרתי!", היא אומרת, "קניתי שם איזה קישוט לצוואר,
משהו קצת עתיק. אולי אתה יכול לפענח מה כתוב עליו?"
והיא מוציאה מדליון נחושת, ירוק מרוב שנים, ואתם וודאי מנחשים
מה כתוב עליו בכתב  רש"י: אביוב-"עבד-השם".