יקותיאלי הנוטע

 אל-גאפקי, מוסלמי שחי בספרד, המציא במאה ה - 12 את המשקפיים.
זאיידה הזקן, שקרא על כך, ראה עצמו כממשיך דרכו. וגמלה החלטה
בליבו: "שלא כאותו האיש, אותי יזכרו בכל ארצות המזרח!" ומכאן
החל הטעם של תחושת ההחמצה שקיננה בו מאז פשיטת הרגל של "בית
המלאכה הראשון במזרח התיכון לייצור מסגרות למשקפיים".
 לצורך הקמת המפעל, ניהל זאיידה שיחות ארוכות עם השגריר
האוסטרי. אחר כך נסע לווינה ושב משם עם ארגזי עץ שעשו דרכם אל
ירושלים. ולא נתקררה דעתו עד שמימן את בואו של אינז'ינר
אוסטרי, חובב בירה, שטרח ובא אל המזרח הלבנטיני, ללמד את
הילידים אורחות תעשיה מודרנית.  
 אלא, שהיבוא של המכונה נעשה בממון שלא היה בידו של זאיידה.
לכן נאלץ ללוות כספים. רבים שמחו להלוות לו את ממונם, שכן
התהלכה שמועה שמתעשיית המשקפיים ניתן להתעשר.  ורק משיצא זוג
המשקפיים הראשון לאווירו של עולם, נתגלה ה"ריג'קט": מעוות לא
יוכל לתקון. וכך אירעו הדברים:
זאיידה הזמין את כל נכבדי העיר ובראשם את המושל הטורקי, לחנוכת
המפעל, ליד שולחנות ערוכים. לאחר קביעת המזוזה, על ידי הרב,
ומשנסתיימו הנאומים, חיכתה לחלק מהמוזמנים הפתעה: מתוך שיחות
בסתר, עם בני-ביתם של אותם מוזמנים שראייתם לקויה, ידע זאיידה
להכין להם משקפיים לפי מידתם. משקפיים אלו המתינו למוזמנים
בתוך תיבת עץ. ועליהם מצוין, בנייר עבה ובכתב מסולסל, שמו של
האיש לו נועדו המשקפיים.  
ראשון הנוטלים את המשקפיים היה הקאדי של שיח'-ג'ראח, שהיה איש
נכבד ויודע-ספר. והוא מן האנשים שראייתם דלה אך תיאבונם גדול,
ונזקק למשקפיים. האיש נטל את המשקפיים מסדרת הייצור הראשונה של
"המפעל הראשון והיחיד במזרח התיכון", ועיניו אורו. הוא גילה כי
הכתמים המפוקפקים הצפים בשמן הזית, על החומוס שבצלחתו, אינם
אלא צנוברים. אחר כך התבונן בתמונה התלויה על הקיר, ונוכח לדעת
שהערפל הממוסגר אינו אלא תמונת נוף.
 והנה ניסה האיש לקפל את המשקפיים כדי להניחם בכיס הז'קט...
והמשקפיים אינם מתקפלים. זרועות המשקפיים היו זהות ומקבילות.
ונעלם מזאיידה שיש להתקין את הזרועות באופן שלא תהיינה זהות,
כדי שאחת תוכל להתקפל תחת רעותה.  ולא שהיה פגם בעדשות, שכן
אלה הובאו, עטופות בפשתן, מארצות הים, מווינה שבאוסטריה. אולם
כל בר דעת יודע שמשקפיים נועדו להתקפל.  שבניגוד ל'מונוקל',
שהוא מישקף בודד, התלוי בשרוך, הרי המשקפיים - מקומם בכיס
הז'קט.  
ומאז אותו אירוע, שהיה בעשור השני של המאה, הזקין זאיידה.
אלפי פעמים שיחזר בראשו את צחוקם של המוזמנים. ושנים רבות היה
מחלחל בחלומו  אותו צחוק-לעג.  
 ולא נלאה את הקורא בדרך הייסורים הנפתלת של השחרור משעבוד
החובות, שכן דווקא בעתות צרה נבחנים ידידי אמת, כמו שאומרים על
המלווים לך את ממונם, שבשעה שזורחת השמש, הם משאילים לך מטריה,
ומשיורד גשם הם מבקשים אותה חזרה.  
סופו של אותו עניין הסתיים, למרבה הצער, בפשיטת רגל גדולה,
שהייתה מרעישה את הארץ כולה, אילמלא התחלף השלטון והגיעו
האנגלים, ובראשם אלנבי, לפלסטינה. ובתוך המהומה התחמק זאיידה,
סילק רגליו והרחיק עד צפת שבגליל. שם עסק בתיקון שעונים. ושם
גם נולד לו יוצא חלציו, הוא יקותיאלי.
ויקותיאלי בילה את שנותיו בלימוד תורה בישיבת "שפתי-אמת", עד
שבמלאת לו עשרים וחמש שנה, קצה נפשו בשקלא-וטרייא. נטל רגליו,
קיצץ בזקנו ובבגדיו, שינה שמו ונדד בארץ, כשהוא מתמחה בנטיעת
"אילני גאליפטוס", עוד בתקופה שהיו מניחים את השתילים בין
אצבעות הרגליים, ומשקיעים אותם בבוץ. וכל כך הצליח במלאכתו עד
כי נשכר על ידי מחלקת הנטיעות של המנדאט הבריטי, לעבודה
במשתלות עצי  האקליפטוסים.  
היום, שנים ספורות לפני תום המאה העשרים, נמחק לו, ליקותיאלי
זיכרונו. כאילו מחקו לוח בית-ספר. והנה, תמיד המורה קטנה והלוח
גדול, לכן, חלקו העליון אינו מחוק כהלכה. כך גם זיכרונו של
יקותיאלי: זוכר הוא מאורעות מקדמא-דנא, ואילו השנים האחרונות
אינן מותירות רישומן על לוח זיכרונו.
במה דברים אמורים? שכל הקשור בנטיעות, ובעיקר באקליפטוסים,
נהיר וברור לו.
."האקליפטים", מספר יקותיאלי, "במקרה נפוצים הם. שקית זרעים
הגיעה לירושלים, מאוסטרליה הרחוקה, ועברה מיד ליד. והיו אלה
זרעי אקליפטוס-המקור, הוא  המכסה היום את ארץ ישראל. והייתה
אמונה כי העץ יבער את הקדחת בארץ.  "
 את כל הרשום למעלה קיבלתי מיקותיאלי.
נסעתי אליו, אל בית-האבות, כדי לברר כמה דברים על ההיסטוריה
של האקליפטוסים. למעשה, אני מחפש אותו כבר עשר שנים. סיפרו לי
שהוא היה מומחה בנטיעת אקליפטוסים והוא שב"אשמתו" יש עצים כאלה
סביב שלולית-החורף, בנתניה, היא 'שלולית דורה'. אלא, שמחמת
צניעותו המופלגת, אין איש מכיר בכך.  
באתי אליך, אני אומר לו, כדי לברר את נטיעת האקליפטוסים
בשלולית-החורף. המפורסמת.
"מה זה שלולית החורף?", הוא שואל.
אני מתכוון לשלולית דורה, עניתי. השלולית נקראה על שם אישה
אחת, המשכתי.
"אה! דורה! אישה יפה הייתה!", אמר יקותיאלי.
הבן שלה, אני מספר לו, היה המפקד שלי בצבא.
יקותיאלי לא הקשיב לי.
"כל האדמה שם הייתה שייכת לאחד, סאמיר-אפנדי. והייתה לו שם
ביצה גדולה. האיש הזה רצה לייבש את הביצה, בשביל לזרוע שם
אבטיחים. הוא הלך לחדרה וגנב שם שתילי אקליפטים, כי הוא שמע
שהם מייבשים את הביצות. אבל הם לא הצליחו.  
 ואז הוא קרא לי, שהייתי מומחה לעצים האלה, שאני אשתול לו את
הסג'אראת-אל-כינא (עץ הכינין, תרופה נגד מחלת הקדחת), סביב
למים. ושילם לי הרבה כסף. וקניתי לו מאה וחמישים שתילים. שלושה
שתלתי ליד הבית שלו, שהיה על הגבעה מדרום לביצה ומאה ארבעים
ושבעה סביב לביצה. הייתה שם אדמה של אולי שמונים דונם...."  
"ובשנת שלושים ושבע, נדמה לי", הוא ממשיך, "כשהיה המנדט,
התחילו לבנות מחנה צבאי מדרום לנתניה. וקראו למחנה על שם אשתו
של האלוף אבן, שהייתה, אני חושב, האישה הכי יפה בארץ-ישראל".
וכאן יקותיאלי הפסיק את שטף הדיבור, שכן הגיע זמנן של התרופות.
ואחרי שנטל גלולה וורודה, וגלולה ירוקה
ועוד שתיים לבנות, אמר: "הבריאות זה כבר לא מה שהיה. אני היום
עוד מעט בגיל שמונים ושמונה. כבר זקן קצת".
לפי איך שהסתכלת על האחות של התרופות, אתה לא מתנהג כמו זקן,
אמרתי.
יקותיאלי חייך.
"הייתה אחות אחת, שם, במחנה דורה...", התחיל יקותיאלי, אך חוט
המחשבה ניתק והוא לא ידע איך להמשיך.
הסעתי את הכיסא-גלגלים שלו אל המדשאה.
"אתה יש לך רשיון נהיגה לדברים כאלה?", שאל.
תגיד, אני שואל, יש לך מושג על חורשת האקליפטוסים ששם תלו את
שני הסרג'נטים?
אבל בינתיים באה האחות ואמרה שהביקור נסתיים.
 לפני מספר שבועות נודע לי שיקותיאלי הלך לעולמו. הלכתי
לבית-האבות לשוחח עם האחות שטיפלה בו. היא סיפרה לי שהוא הרגיש
שהסוף מגיע. "אתה יודע, לאנשים במצבו יש כל מיני שיגעונות.
ותשמע משהו מוזר: לפני שהוא נפטר, הוא ביקש שאני אביא לו מבחוץ
ענף קטן של אקליפטוס. הוא הריח אותו, חייך, ועצם את העיניים.
אחר כך, כשהיינו צריכים להעביר אותו ל"חברא-קדישא", מצאו את
הענף בין האצבעות של הרגל שלו".  
 היום, ככל הידוע לי, משוטט לו יקותיאלי בביצות שבדרום
גן-העדן, מניח בין אצבעות הרגליים שתילים של "אילני-גאליפטוס"
ומנסה לייבש חלקת קרקע לגידול אבטיחים  שישמשו מנה אחרונה
בחדר-האוכל שם.