כשהייתי בן 6.5 אחי הגדול קרא לי לצאת החוצה איתו באמצע ארוחת
הצהרים. גרנו אז בכפר, בישוב הנקרא "עמק הדבש". לאבי הייתה
חלקת אדמה ובה שדה תירס רחב ידיים.
אני ואחי הגדול שהייה בן 19 היינו עובדים בשדה הזה יום וליל -
זה היה קסום אבל גם קשה.
אימי מתה בלידה שלי ותמיד הרגשתי קצת אשם בזה, אבל אבי ואחי,
שאהבו אותי מאוד, תמיד העניקו לי חום ואהבה, אפילו יותר ממה
שצריך.
מדי פעם עוד הלכתי לביה"ס, אבל לא למדתי שם שום דבר שבאמת
הייתי צריך, וחוץ מזה היה לי את אח שלי שהיה ממש חכם וידע המון
על עבודת אדמה ועל אנשים. הוא תמיד יכל להסתכל למישהו בעניים
ומזה לדעת בדיוק  מה הוא חושב ורוצה.

3 חודשים לפני שאחי קרא לי לצאת החוצה, צחקו עלי כמה ילדים
בביה"ס, מכיוון שאמרתי שכשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות אדמה.
כששאלו אותי למה, אמרתי: "כי אח שלי אמר לי שהאדמה תמיד נותנת
לכולם ולא מקבלת שום דבר בתמורה, ושהיא עושה זאת למרות שכולם
דורכים ויורקים עליה". הילדים צחקו והמורה פסלה את דברי במחי
יד ונתנה לילד הבא לדבר. הילד אחרי רצה להיות רופא או טייס,
כולם מחאו לו כפיים והמורה אמרה לו, שאם הוא באמת מאמין בעצמו,
אז הוא בוודאי יצליח. חזרתי הביתה בוכה. אח שלי בא אלי וסיפרתי
לו כל מה שקרה. אחי הנהן ואמר אז משפט שאני לעולם לא אשכח: "אף
פעם אל תקשיב לאחרים. תעמוד על שלך וגם אם תמיד תיכשל תמשיך
להאמין, כי אחרת כולנו נהיה טייסים". זה הצחיק אותי לחשוב על
עולם שבו כולם טייסים, כי אז אין מי שיבנה מטוסים כדי לטוס
בהם, ואף אחד בעצם לא יוכל להיות טייס. זה נשמע לי מבלבל ואח
שלי אמר שקוראים לכזה דבר מבלבל "פרדוקס" ושפרדוקסים מצחיקים
אבל יכולים לשגע את השכל, אם הם באים לעיתים קרובות מידי.
"יש משהו שאתה לא יודע ?" שאלתי אז את אחי והוא ענה לי:"
לשמחתי, יש המון".

חודשיים אחרי אותו יום, אח שלי ואבא שלי חזרו מהרופא ואח שלי
ניגש אלי ואמר לי שהוא רוצה לדבר איתי. נכנסנו לחדר השינה ואח
שלי הסביר שעכשיו הרופא אמר לו שהוא חולה בדלקת ריאות. "מה זה
אומר ?" שאלתי והוא ענה "אני לא רוצה לדבר על זה, אבל אולי
כדאי שנבלה קצת יותר ביחד בחודש הקרוב".
שמחתי מאוד כי אני באמת אוהב את אחי.
כל יום הלכתי איתו לחרוש בשדה, אבל הוא כל הזמן השתעל ונעשה
חלש יותר. שמחתי שעכשיו אני החזק והוא כל הזמן אמר לי שהוא
תמיד ידע שאני הבריון של המשפחה.
בשבוע האחרון הלכתי לחרוש לבד את השדה ותמיד התאמצתי כדי
להראות לאחי שאני עושה כמיטב יכולתי. הוא תמיד עודד אותי, גם
כשלא עבדתי כמו שצריך או שעשיתי דברים טיפשיים וילדותיים.

באותה ארוחת צהריים אח שלי הרגיש קצת יוצר טוב, ופתאום, באמצע
האוכל, הוא קרא לי לצאת איתו החוצה לשדה. שמחתי שהוא מרגיש טוב
ואמרתי לו שהינה הוא מבריא סוף סוף. הוא חייך קצת והמשיך ללכת
לכיוון מרכז השדה. הלכתי איתו בלי להגיד דבר, אני תמיד יודע
שכשאח שלי חושב צריך להיות בשקט כי אז הוא לומד משהו ומסביר לי
את זה.
אחי נשכב על גבו באמצע השדה ובהה בשמיים. אני עמדתי לידו
והבטתי באופק, מנסה לבדוק עד לאן אני יכול לראות.  "בוא תשכב
לידי" הוא אמר בלחש ואני צייתי.
"תסתכל לשמיים, לעננים הלבנים, ותגיד לי מה אתה רואה".
אני הרמתי את  מבטי למעלה וראיתי עננים לבנים, יפיפיים, שטים
להם בים השמיים הכחול.
"אני רואה עננים לבנים" אמרתי. "תסתכל טוב יותר" אמר לי אחי.
שוב הרמתי את מבטי לשמיים והפעם אלו לא היו עננים חסר צורה
ומשמעות, הפעם יכולתי לראות בשמיים דברים מופלאים: חד-קרן ריחף
לו בשמיים ולידו פרצוף של איש זקן שחייך ושמח, משהו שנראה כמו
טלוויזיה היה שם ובאר עמוקה.
זה היה מקסים, אף פעם לא שמתי לב כמה יפים העננים ביום שכזה.
"ובכן", אמר לי אחי, "ספר לי מה אתה רואה".
"אני רואה עולם שלם שם למעלה" עניתי במהירות, כשעל פני מתנוסס
חיוך ענקי. "יש פו חדי-קרן, אוצרות, מכשפות רעות ופיות טובות".

המשכתי להסתכל בשמיים ועד שאח שלי דיבר לא שמתי לב לחיוך
המרוצה על פניו.
"זה יפה, נכון ?", שאל אותי אחי.
"זה מקסים", עניתי, "תסתכל בעצמך".
אח שלי אפילו לא טרח לנסות.
הוא פשוט אמר :" איני יכול יותר לראות את העולם הזה, אחי היקר.
איני יכול יותר".  
"למה ?" שאלתי והמשכתי להסתכל למעלה כי ראיתי שני דרקונים
נלחמים זה בזה.
"כי אני כבר לא כמוך" הוא ענה "אני כבר לא יכול לראות שום דבר
בעננים". ואז הוא התחיל שוב לחייך והוסיף "אבל אתה יכול, ואני
רוצה שתספר לי כל מה שאתה רואה".
במשך שעות ישבתי וסיפרתי לו על כל מה שראיתי שם, בעולם ההוא,
בשמיים. והוא לא הפסיק לחייך.
שמחתי כשראיתי כמה הוא מאושר לשמוע את סיפורי ולפעמים קצת
הוספתי מהדמיון כדי שהוא ישמח ולא ישתעמם.
שכבנו שם עד שהחשיך, וכשחזרנו הביתה, עזרתי לאחי ללכת, כי לא
היה לו כוח.
בוקר למחרת, אבי לקח את אחי לביה"ח יומיים לאחר מכן הוא נפטר.


עולמי חרב עלי. כעת נשארנו רק אני ואבי, והעולם נראה כל כך
אפור וריקני.
בלילות בכיתי ובלילות עוד יותר.
העולם שלנו כל כך אכזר, חשבתי.
לאחר כשבוע, אבי ביקש ממני לחזור לעבוד בשדה כי כעת אני חייב
לקחת יוזמה ולעזור לכלכל את הבית הקטן והריק שנשאר. יצאתי
לשדה, והתחלתי לחרוש, אבל לא יכולתי להתרכז בעבודה. נזכרתי
באותה שיחה שלי ושל אחי בשדה ובכיתי. החלטתי לשכב על הקרקע
ולהביט בעננים. הפעם, העננים כבר לא שמחו וקסמו כמו אז, לפני
10 ימים. עכשיו העננים נראו כמו ענקים בוכים ודמעות של גשם
זרמו מעיניהם. יכולתי לראות עד כמה השמים בעצמם עצובים ממותו
של אחי.
גשם זרם ארצה. גשם חם ועצוב. ואני חזרתי בהליכה לבית. כשאבי
ראה אותי נכנס רטוב הביתה הוא ניגש אלי וחיבק אותי חזק כל כך
עד שכמעט כאב לי, אבל הכאב מבפנים היה גדול יותר.

בוקר למחרת הלכתי לביה"ס. אבא אמר שזה יעשה את הכאב קל יותר,
אבל לא האמנתי לזה והלכתי רק כדי שהוא יהיה מרוצה. הבנתי, שאם
אני אלך אז הכאב שלו יהיה קל יותר. ישבתי בכיתה וכל הזמן חשבתי
אילו צורות יש בודאי לעננים שם למעלה. הכיתה הייתה בתוך בנין
ולמעלה לא היה עולם קסום, אלא גוש בטון משעמם.
הרמתי את ידי בזמן השיעור והצעתי שנעבור ללמוד בחוץ. המורה
הסכימה. אבל לא בגלל שהיא רצתה, אלא בגלל שהיא ידעה על מותו של
אחי וריחמה עלי. כל הכיתה ישבה בחוץ ולמדה, ואני הבטתי ללא הרף
בעננים - שוב היה שם עולם קסום עם מטוסים, אוניות, שודדי ים
ואלפי מטבעות זהב בקרקעית הים.
שמעתי צחוק עולה מהכיתה והבנתי שהמורה פונה אלי. "תפסיק לחלום
אלון" היא אמרה. "תחזור לכדור הארץ !".
"אבל המורה" עניתי.
"בלי אבל ,אלון, ותגיד לי מה היה המשפט האחרון שאמרתי" היא
צעקה.
"אני לא יודע המורה, הייתי עסוק" עניתי.
"עסוק במה ?" היא שאלה.
"בלהסתכל בעננים" עניתי בודאות.
"מה כל כך מעניין בעננים ?" היא שאלה והוסיפה "בסך הכל קצת מים
שהתאדו".
"אדי מים ?" על מה היא מדברת חשבתי לעצמי. "אבל יש כאן עולם
שלם של מפלצות, אבירים ושודדי-ים" עניתי.
"זה רק הדמיון שלך" היא אמרה והסתכלה על השמיים "אני לא רואה
שום דבר מיוחד שם למעלה, ועכשיו תחזור ותתרכז בשיעור".
חזרתי והתרכזתי בשיעור וכך עבר לו עוד יום לימודים.
כשחזרתי הביתה החלטתי לבדוק באינצקלופדיה מה כתוב על עננים.
זה הרי ברור שהמורה טעתה ואחי צדק. הוא תמיד צדק.
פתחתי בערך "עננים" וקראתי לאט לאט.
"כאשר האוויר הלח שמקורו מן הים מתקרר מסיבה כלשהי, קטנה כמות
האדים שהוא יכול לשאת, והכמות העודפת מתעבה לטיפות מים זעירות
שיוצרות עננים".

לא האמנתי למה שכתוב. זה לא יתכן, הרי זה אומר שאח שלי טעה
ואין עולם בתוך העננים כי הם בסך הכל מים.
יצאתי החוצה והבטתי בעננים ובאמת כל מה שראיתי זה עננים לבנים
שטים להם במרחב. עשיתי כל במשך כמה ימים ותמיד ראיתי רק עננים.

כנראה דמיינתי את בכל והמורה באמת צדקה.
חזרתי לביה"ס באופן קבוע, קיבלתי ציונים טובים, ותאמינו או לא,
בסוף למדתי באוניברסיטה והגעתי למה שאני היום.

ילדים, תלכו לביה"ס, זו השקעה לעתיד, זו העצה שאני מעביר לכם
היום.

בברכה,
ד"ר אלון לסטר.