"איחס! "

 היה חם. האשלים, ליד הכביש, עמדו זקופים בתוך צילם. האובך
טישטש את קווי המגע של הנוף עם השמיים. הגלים התגלגלו בעצלתיים
אל החוף, מבהיקים לסירוגין בלהט השמש, כבדים ומשומנים.
 המשתזפים על החוף, שכבו בכבדות, מבהיקים בשמני-שיזוף,
מפקירים לשמש גווים וורודים. זבובים הבזיקו בין האנשים, מאתרים
במיומנות שאריות מזון, עטים בזימזום על עסיס-קליפות. ומעופי
הזיג-זג המהירים שלהם, היו התנועה היחידה על החוף.
עאבד גרר בעייפות את הדלי והיעה. הסרבל הכתום, בגד העבודה של
עובדי-החוף, היה עשוי בד כותנה עבה.
עאבד חש את החום מתאייד אל צווארו. הוא הכניס את היעה אל הדלי
ופסע, בין גופות המשתזפים, אל מיכל האשפה, לרוקן את הדלי. משם
העיף מבט אלכסוני אל סוכת-המציל, עליה, בתוך פרסומת של בנק,
היה שעון.
"עוד שלוש שעות!", הרהר.
ברז המים, סמוך למיכל האשפה, טיפטף שלולית אל החול. עאבד קרב
את פיו ופתח את הברז הלוהט. זרם המים היה חם. עאבד ירק את
המים. אובד עצות, גרונו יבש, הושיט עאבד ידו אל כיס הסרבל,
לגשש אחר מטבעות. הכיס היה ריק. עאבד נזכר שהמטבעות אזלו עוד
בשעות הבוקר.
"היום הגזמתי!", נזף בעצמו.
בדרך כלל, היה עאבד מביא עימו, מהבית, בקבוק פלסטיק עם מים
קרים. היום, בשל השרב הכבד, נגמרו המים
הקרים, מוקדם. הצימאון שיבש את הרגליו של עאבד והוא הירשה
לעצמו פינוק: הוא קנה פחית קולה. הפחית הייתה קרה. והוא צינן
בה את מצחו.
על הפינוק הזה נוסף, כעבור שעה פינוק נוסף: עוד פחית.
בצהרי-היום היו מאחוריו כבר שלושה "פינוקים".
עאבד התיישב ישיבה מזרחית והחליק בידו את החול לפניו. על המשטח
החלק, החם, צייר באצבעו את סיכום ה"פינוקים" והחסיר אותו
ממשכורתו היומית.
"הפינוקים שלי, עלו לי היום בדיוק במחצית השכר היומי שלי!".
מוכר-השלגונים עבר בקירבת מקום, קורא, ללא התלהבות:
"ארטיק!-שוקולד!", תוך שהוא בוטש בחול.
עאבד אמר לעצמו: "מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל ארטיק קר?!",
הוא הסיר את הקסקט עם סמל העירייה וניגב בו את מצחו. אחר כך שב
אל הברז, הרטיב את הקסקט והעבירו על ערפו המיוזע.
מוכר-השלגונים התקרב בצעדים איטיים, הניח באנחה את
ארגז-השלגונים בצל מיכל-האשפה  ואמר לעאבד: "היי! אחמד!, תשים
עיין על הסחורה! אני מיד חוזר!", והלך לסככת-השירותים.
 אישה אחת צעקה: "יש לו משהו בכיס, לערבי הזה! תתפסו אותו!..
מחבל!".
והצעקה נישאה על פני המים והחול. החוף, שעד עתה היה שקוע
בתרדמת עילפון, התעורר כבהלם-חשמלי. הגופות הוורודים השרועים,
מפוזרים, הפכו לעיגול מצעק וזועם.
עאבד עמד במרכז העיגול, משותק מאימה, מול יער הידיים
המתנפנפות, עשרות העיניים הרושפות והקולות הניחרים.
"לזוז אחורה! להתפזר!", התנשא קול סמכותי מעל לבליל הצעקות.
איש הג"א, מבוגר, חולצתו פתוחה עד טבורו, כיוון את נשקו לעבר
עאבד.
"תרים ת'ידיים! ערבי מלוכלך! 'תה שומע מה שאומרים לך?!"
עאבד הוציא את ידו מכיסו והרים את ידיו הרועדות. שן זהב נצצה
בפיו  הפעור.
"צריך לעשות עליו חיפוש!", אמרה אישה אחת.
"זה מסוכן!", אמרה אישה אחרת, "זה יכול להתפוצץ ביד!"
"תראו אותו!", אמרה גברת קשישה, חבושה כובע-ים מגומי, "רטוב לו
במכנסיים. הוא עושה במכנסיים מרוב פחד. חה.. חה.."
איש-הג"א אמר: "תזוזו אחורה! אני הולך להוציא לו את הפצצה!"
הקהל נרתע.
איש הג"א אמר: "שמישהו יחזיק לי את הרובה, עד שאני עושה עליו
את החיפוש".
"תן לי! אני הייתי ב'גולני'", אמר בחור בעל חזות אתלטית.
"אתה תחפה עלי!", אמר איש-הג"א, ופסע לעבר עאבד.
הוא התקרב בצעדים זהירים.
"תיזהר!", צעקה אישה אחת.
"אל תדאגי! אני כבר עברתי דברים כאלה", ענה איש-הג"א.
הוא ניגש אל עאבד, הושיט את ידו ומישש את התפיחה בכיס הסרבל
הכתום.
"זה רך!", צעק אל הקהל.
"אולי זה חומר נפץ פלסטי?", אמר הבחור ששירת ב'גולני'.
"יש לזה איזה מוט בולט", המשיך איש הג"א.
"אולי זה עיפרון השהיה? תיזהר!", אמר האתלט מ'גולני'.
"תתרחקו! אני מוציא את המטען מהכיס!".
הקהל נרתע עוד צעד אחורה, תוך מילמולי התרגשות.
עאבד ניסה לומר דבר מה, אך איש-הג"א השתיק אותו בצעקה: "תסתום
את הפה שלך, יא-חאמאס! גיבור גדול, אבל משתין במכנסיים, אה?"
"תוציא את זה מהר ותזרוק אל הים!", אמר האיש מ'גולני', מרחוק.

האיש מהג"א הגיע להחלטה, ואמר: "על החיים ועל המוות!", והכניס
את ידו במהירות אל כיס הסרבל.
הקהל התרחק בבהלה.
"איחס!", אמר איש-הג"א והוציא מהכיס שרידי ארטיק מעוך.