תפוח-הפלא

 מחצית התפוח מונחת על שולחן הכתיבה שלי, ירוקה ורעננה, אך
קשה כאבן ומעוררת תמיהה. קיבלתי אותה מיקותיאלי, שעה שהכנתי
עבודה לאוניברסיטה, אודות משפחת אבאיוב.
משפחת אבאיוב גאה במועד עלייתה לארץ הקודש: 1880. שנתיים לפני
ייסוד זכרון-יעקב, למשל. למעשה התכוננה המשפחה לעליה כבר
ב1865-, אלא שהייתה זו, לרוע המזל "סאנת אל ג'אראד", (שנת
הארבה), ולאחריה פרצה מגיפת הכולירה. והייתה בכך סיבה מספקת,
לכל אבלי ציון, שלא לדחוק את הקץ. על כן אמרו בני משפחת אבאיוב
כי טובים השווקים הגדושים והשוקקים של הקווקז, על פני הרעב
בארץ ישראל, בה האמיר מחיר החיטה לכדי ארבע וחמש אונקיות זהב.

ובני אבאיוב שסוחרי משי היו, חישבו כי עת רבה תעבור עד שידם של
יושבי הארץ ושכנותיה תהא משגת קניית סחורה זו.
 ואולם, הזמנים הקשים הללו לא ריפו את יד הטמפלרים-הגרמניים.
וגם אם מתי מעט היו, ייסדו את שרונה ווילהלמה, ומיעוטם התיישב
ביפו, חיפה וירושלים. ומשב הרוח האירופי ניכר בחללה של הארץ,
ואף טלגרף הותקן בעיר הקודש.
ולכן, אולי טוב עשו האבאיובים שהמתינו עד שדרכי המסחר תהיינה
מתוקנות להובלת המשי. ואכן, כשהואיל הקיסר האוסטרי, ירום-הודו
לערוך ביקור בארץ הקודש, נסללה לכבודו דרך-מרכבות משובחת בין
יפו לירושלים.  הנה כי כן, הוכשרה ארץ ישראל למסחר עם
ארצות-הים, בהיקף הנאות למשפחת אבאיוב עתירת  הנכסים.
מאב לבן עוברים במשפחת אבאיוב סודות גידול המשי. ויחד עימם גם
קורות המשפחה, המנסה לעלות לארץ כבר למעלה מאלף וחמש מאות שנה:
אחד מאבי אבות האבאיובים, הקדים ועלה בגפו, בשנת חמש מאות
למניינם. אלא שבשלהי אותה שנה אירע רעש אדמה עז, שהחריב את עכו
וצור וצידון. ומששקטה האדמה, נראה הזוהר הצפוני מעל ג'אבל
אל-שיח', הוא החרמון. ואותו זוהר מסתורי, כך מסופר, היכה
בסנוורים את אבאיוב, ונפשו שנתבהלה הנחילה  לדורות הבאים את
מכת השיגעון, שהייתה שקולה כנגד הברכה של לידת בנים זכרים בלבד
במשפחה.
אבאיוב נטש את הארץ בחופזה אל דמשק, ומשם, רכב בשיירה לאורך
"דארב-אל-חאריר", (דרך המשי), בדרכו אל הרי הקווקז. אולם רצה
הגורל כי בפאתי אותם הרים, התנפלו שודדים טאטרים על השיירה.
ואבאיוב, מצא עצמו עבד נרצע למשך עשרים וחמש השנים הבאות.
ובתום תקופת עבדותו, שב שבור נפש וגוף אל מכורתו.
  כשנודע דבר שובו, התכנסו סוחרי המשי במדינה, לשמוע את
קורותיו, על דבר הארץ המכושפת, שאדמתה אינה יציבה, והריה
זוהרים באור מיסתורי, ויושביה הפראים אינם ראויים עדיין לכסות
גופם במחלצות משי. ואז קם אביו הזקן, גדול הסוחרים, והכריז כי
נוסף על כל אלה הקיסר יוסטיניאנוס תאב הבצע, הפקיע את סחר המשי
בארץ ישראל ורושש את סוחרי דמשק וצור וצידון ממרכולתם.
וזאת לדעת כי האב הישיש, הוא הוא האיש אשר תמורת שלמונים
נכבדים (יש אומרים: שני גמלים עמוסים זהב!), הצליח להבריח מארץ
חינה את הביצים והגלמים אל נמל עזה. ומשם, יחד עם יצוא בשר
השלווים המומלח, התפשט גידול המשי גם לצידון, בה הפך לענף
כלכלי נכבד. מאורע זה היקנה לו את הכינוי: "אבו-אל-חאריר",
(אבי-המשי).
"ואם", היה אבאיוב הישיש שב ואומר, "אם בנעורי היה המשי עושה
דרכו בשלושה וארבעים ושתי מאות ימים, עד נמלה של צור, הרי
בזיקנותי עושים גלילי המשי דרכם ממטוויות עזה וצידון, אל
נארבונה שבוונציה, בי"ב ימים, שוו בנפשכם!".  מכאן ואילך פסקה
מלאכת המשי במשפחה. ורק כעבור שש מאות שנה, עת הצילו האבאיובים
גווילים עתיקים משריפת שבטי הקווקזים, התחדשה התשוקה לעלות אל
ארץ הקודש, להנחיל ליושביה את גידול האריג היקר. באותם כתבים,
שהועתקו ועברו מדור לדור, נפרש סיפור המשי. ויחד עם הגווילים,
נמצא גם תפוח-הפלא, שאמנם נס ליחו זה מכבר, ונתקשה כאבן, אך
מראיתו רעננה, כביכול  נקטף היום.
והתפוח של בני אבאיוב, כידוע, הובא מירושלים על ידי הגולים
בדרכם לבבל. ונשמר הפרי, עטוף כאתרוג, בתוך פיסת פרוכת. ומפה
לאוזן נמסר כי אינה אלא מן הפרוכת של המקדש. וסגולות מסותרות
יש בו, בתפוח. ואף מן השריפה שהזכרנו, ניצל.
ובאותה שנה, היא שנת אלף מאתיים ששים ושש למניינם, נטלו
צרורותיהם, והלכו אל דמשק, ובליבם תקווה כי  הפעם תצלח דרכם.
אלא ששוב היתל בהם הגורל: מעשה שטן, באותה שנה פסק הירדן
ממהלכו, ושנה תמימה לא משך מים. יבש האפיק, ויבשה הארץ. והיאך
תצמיח את עץ התות שעליו הירוקים-כהים חביבים על זחלי המשי?
ובני אבאיוב, שזכרו את רעש האדמה ומכת הארבה והזוהר הצפוני,
ובעיקר את השיגעון, לא עלינו, (שניעור מתרדמת שנות דור, ונעץ
ציפורניו בנפש אחד מצאצאיהם, הלא הוא אבאיוב-"עבד-השם"), - חשו
כי מן השמיים נגזר עליהם לא לשוב עדיין לציון.
וכך חלפו להן כמו ו' מאות שנים, עד אותו מועד בו פתחנו דברינו,
על דבר עליית בני המשפחה ב1880-. והייתה בכך מין קריאת תגר על
הגורל. ומשמצאו נחלה בשכונת הבוכארים בירושלים, לא התמהמהו,
ויצאו לתור בארץ-הקודש, אחר מקום יאה, עשיר במים, להצמיח בו
עצי תות, למאכל לאותם זחלים לבנים-צהבהבים, הטווים בעמל רב, את
סיבי המשי היקרים.
והייתה אדמת הארץ זולה בכסף אך רב מחירה בקניין, שכן נזקק אדם
מן היישוב ל"פירמאן" (רישיון רכישה), ו"קושאן" (תעודת בעלות)
ובל נשכח את ה"בקשיש", (שוחד) .סופו של אותו עניין, שמשכו ידם
מן העיסוק במשי, והשליכו יהבם על סחר אבטיחים וספינות שהוליכו
אותם אל אלכסנדריה, להביא מזור ליושבי ארץ הנילוס, המאמינים כי
תרופה יש בו, באבטיח, כנגד מחלת הבילהרציה שפשתה בהם. אלא
שהמזל הרע, לא שקט: תחילה חיבלו העורבים הנקרנים, במיטב
האבטיחים. ואחר כך גאו נחלי השרון ושטפו עימם את הספינות
העמוסות. והנותר שקעו במצולות עם נחשולי הסערות של חודש אב.
  יחיד מכולם ונודע בעקשנותו היה "עבד-השם", שכינויו זה ניתן
לו מאוחר יותר, עת התגורר בירושלים, ומעשיו הזרים ניכרו,
ונתברר כי הוא, ללא  אוון בכפו, נושא בחובו את זרע השיגעון.
"עבד-השם", חכר כברת קרקע רוויה מים, בנחל, ליד חורבות מגידו.
הוא הקרוי נחל קיני. והיה הנחל מניע את גלגלי תחנות-הקמח.
והערביים, שרחשו כבוד לאנשים כ"עבד-השם", בשל השיגעון שאחזו,
התירו לו לטעת במקום את עצי התות. וברבות הימים לימדו  ידם
להכין מפירות התות כעין דבש כהה, אשר "קונפיטורא" ייקרא בפי
אנשי אירופה. וכה צלחה המלאכה בידם, עד כי הייתה לשנינה: אידאק
אסוואד - מין  קינא אינת (ידיך שחורות - מנחל קיני הינך).
 משגדלו העצים דיים, הגיעה העת לפרנס בהם את זחלי המשי.
מישלוח מיוחד  של ביצים הגיע, בדרך לא דרך, מארץ חינה. ואך
בקעו, פערו הזחלים פיהם ותבעו את מזונם, קרי, עלי התות. ואולם,
בארצות מוצאם הורגלו לדור כבני מלכים, בתיבות עץ הבמבוק. ואילו
בכאן, לא השיגה ידו של "עבד-השם" כדי בניית התיבות, על כן פיזר
את הזחלים על העצים, למען ישברו שבר. אלא,  שגונבה השמועה
לאוזני העורבים, שנפשם נקעה כבר מן האבטיחים, ואלה נקהלו
מקצווי הארץ (ומספרים שאפילו עורבי דמשק נטלו חלק בהילולה).
ועד מהרה, בתוך ים קריאות ה"קרע! קרע!", נעלמו אלפי הזחלים, זה
מקרוב באו מהררי חינה, ועשו דרכם במורד וושט וחלחולת של עופות
שחורים מצווחים.  
הנה, כך באה אל קיצה תהילת בני אבאיוב יודעי סוד גידול המשי.
ו"עבד-השם", שב חפוי ראש אל עיר-הקודש-ירושלים-תיבנה-ותיכונן.
שם, מחמת חסרון כיס הלך  ללמוד בישיבה של הרב שמואלוב. וכאשר
קצה נפשו של זה ב"עבד-השם" ובלהגו  אודות המשי, קרא אותו אליו
ושאלו אם זוכר הוא את אשר אמר אכיש, מלך גת הפלישתי על דויד
שעה שמילט נפשו משאול המלך. וכיוון ש"עבד-השם" שכח תלמודו,
סייע לו הרב, ואמר לו: כך כתוב שם: "החסר משוגעים אני?"
ועתה, "עבד-השם" חש בן חורין ממורא כבוד המשפחה והתיר לעצמו
לקיים משאלתו הנסתרת: להרבות במצוות למען הסר הקללה ממשפחת
אבאיוב. הוא תפר לעצמו טלית תכלת של משי, והיה מתכסה בה כל
היום כולו. ואת הכיפה המיר במצנפת בוכארית צבעונית וכיוון
שעיתותיו היו בידו, ופיתו מצוייה מנידבת ידו של שמש בית הכנסת
של הבוכארים, היה מחזר על פתחי החצרות ומכריז כי הנה הגיע
"עבד-השם", לקבץ תרומות ונדבות לאביונים בעיר הקודש.
ולא נלאה את הקורא בנפתולי חייו, וכיצד עלה בידו לשאת אשה, אף
כי "שאמית" (בת דמשק) הייתה. רק נזכיר כי אילמלא מילא את כרסו
ביין, לא זו הייתה אחריתו.
וכיצד אירעו הדברים?
כיסיו היו מלאים תדיר מעות, ומעות, טבען לקשקש. שהעשירים -
ממונם נייר, ואין השטרות משמיעין קול. ואותם כיסים מקשקשים,
צדו את עינם וליבם של בני בליעל. ובמוצאי חג-הפורים, עת היה
בגילופין ותר באפילה אחר מקום להשיב מעט את נפשו, לכדו אותו
בני העוולה. ובבוקר, מצאוהו משכימי קום, בדרכם לתפילת שחרית,
מדוקר כולו. כיסיו הפוכים ובידו מחצית תפוח-הפלא, שאותם רשעים
ביקעוהו בגרזן-מרצחים,
בחפשם אחר מטמונים בתוכו.
והוא הוא חצי התפוח המונח על שולחני, שנמסר לי למשמרת, על ידי
בנו המכונה  בפי כל: "יקותיאלי הנוטע", וכל אורחי תמהים עליו,
וחכמי הבוטניקה הבודקים אותו תדיר, העלו חרס בידם, באשר לסוד
אריכות ימיו. ועל כן איני יודע מה פלא צפון בו.