סביב שולחן צדדי, בבית הקפה של מוני, ישבה חבורה והקפיצה
קופסת גפרורים. ברדה, שבקיץ הוא מוכר אבטיחים, והוא איש עצבני
מטבעו, היה קופץ ממקומו עם כל הצלחה, וכועס בקול כאשר נכשל.
פרג'ון זייף בזימזום מנגינה פופולרית והתייחס למשחק בקלות ראש,
שכן ההפסדים הסתכמו באגורות. פניו העצובים של כהן, הזעיפו יותר
מתמיד ככל שהצלחתו פחתה.
בנו של כהן ניסה את מזלו, בשולחן סמוך, לבד. הוא הקפיץ באגודלו
קופסת גפרורים משלו, אך זו צנחה בקביעות על המדרכה, כיוון
שאצבעותיו הסתבכו זו בזו. אולם הנער לא נואש.
ברדה ניסה, באמצעות לחש הידוע רק לו, להקפיץ את הקופסא
באלכסון, תוך הבטחה ש: "חכו! חכו! עכשיו תראו מה זה!".
ואכן, ההצלחה האירה לו פנים והוא מחא כפיים לעצמו. עתה פסק
המשחק וכולם גילו התעניינות באותו לחש נסתר. ברדה האריך
בהסברים אודות רב שברך אותו ליד קבר-רבי-מאיר- בעל-הנס,
בטבריה. ולחיזוק דבריו הסיר את השרשרת מצווארו, פתח את הקופסא
הזעירה התלויה עליו והראה את הקלף המגולגל בתוכה. פרג'ון נטל
את הקלף בסקרנות וקרא מתוכו בקול: "ישימך השם כאפרים וכמנשה
ותהא הברכה שורה על ימינך!"
"זה מה שעזר לך?", שאל בצחוק רועם.
"כן!", ענה ברדה, "ראית בעצמך, לא?"
"אבל הרי אתה שמאלי!", הריע פרג'ון והמשיך לצחוק.
"אף פעם לא חשבתי על זה", נבוך ברדה.
נשתררה דממה סביב השולחן.
לאחר הרהור אמר ברדה: "צ'מע! אם אתה מסתכל מהצד שלך, זה שמאל,
לא?"
כולם נענעו בראשם בהסכמה והשלום חזר אל החבורה. המשחק נמשך עם
עליות ומורדות, רצוף הערות של פרג'ון על אופי המשחק ורמת
ההימור של כל אחד מן המשתתפים.
בשולחן הצדדי המשיך בנו של כהן בניסיונות אין ספור להקפיץ את
הקופסא על פי הכללים. מוני הביא מדי פעם פחיות בירה. המסובים
אחזו את הפחיות בידיהם, כדי שהשולחן יישאר פנוי לשיגיונות
קופסת הגפרורים. חביב ותמם, שהאחד מהם עושה תריסולים והשני
אנטנות לטלוויזיות, רגילים שניהם לגבהים. לכן, ראו חובה להקפיץ
את הקופסא גבוה ככל האפשר. עאדל, המלצר הערבי, הביט מעבר לדלפק
בזילזול, וכולם יודעים שעינו צופה הם, כי עאדל הוא אלוף בהקפצת
הקופסא. הוא התמחה בספורט זה ב"אוניברסיטת אנצאר", שם ישב
לדבריו, על לא עוול בכפו.
כהן הגניב מדי פעם מבט בבנו ופניו התכהו עם קריאות האכזבה של
הנער.
ברדה החל להפסיד במשחק ולא הועילו לו הלחשים וההשבעות. פרג'ון
קפץ על המציאה והפריח הערות שעוררו גלי צחוק. ברדה, שתמיד
חסרות מילים בפיו, ביקש את פרג'ון למצוא לו קורבן אחר, אך
פרג'ון לא הניח לו. חמתו של ברדה התגברה, עד שנפלטה מפיו הערה
גסה, אודות אימו של פרג'ון ועיסוקה. וכאן פרג'ון מהיר הלשון לא
נשאר חייב, ומיד התלקחו הרוחות ונשלחו ידיים והחלה מהומה. הקהל
ניסה להפריד בין הניצים אך ברדה השתחרר מאחיזת חבריו וזינק אל
הטנדר שלו שחנה בסמוך. הוא נטל משם קרש-בנין ושב אל לב החבורה.
כאשר הניף את הקרש, פתח כהן, שנשאר לשבת ליד השולחן בקריאה:
"רק לא עם קרש! רק לא עם קרש!".
והקריאה הייתה בקול כה היסטרי עד שהקהל קפא במקומו בתימהון.
"מה העניין?", שאל תמם בסקרנות.
וכהן, נבוך מול ים הפרצופים סביבו, ניסה להתחמק מתשובה.
וכשנשתררה שתיקה מרובת עיניים שואלות, אמר בקול שקט:  "הילד
שלי, שיושב שם, הוא היה ילד כשרוני מאוד. והיה תלמיד טוב. הוא
ידע חשבון. ואנגלית גם. ואני הייתי אז עובד בנין, כמו היום. רק
שהיום אני תפסן, ואז הייתי עובד ביציקות. ואתם יודעים שפעם, לא
היו מפסיקים יציקה באמצע, שהבטון יכול להתמוטט. אז הייתי עובד
קשה וחוזר הביתה הרוג, עייף, מת. והילד הזה היה מעצבן אותי,
שהיה חצי לילה משאיר את האור דולק, בשביל הלימודים שלו.
והייתי אומר לו שיכבה את האור, כי אני עייף. והיינו גרים אז
כולנו בחדר אחד. והוא לא היה שומע בקולי, כי הלימודים, זה מה
שהיה בראש שלו. והייתי נותן לו איזה 'כאפה', כשהייתי רוצה
לישון. ויום אחד הוא התעקש לא לכבות את האור. ולא עזרו
ה'כאפות', כי היה צריך להיות לו מחר מבחן. אז אני התעצבנתי,
וקמתי ולקחתי מהחצר איזה קרש-של-בנין, ונתתי לו בראש... ומאז
הוא כזה..."
נשתררה שתיקה.
"ומאז אתה ישן בשקט? אה?", התיז פרג'ון בלחש.
אבל כהן שמע, ואף הוא לחש: "מאז אני לא ישן בכלל!", ושתי עיניו
נעשו לחות.
והנער, שישב באותו שולחן צדדי והיה שקוע בניסיונות להקפיץ את
קופסת הגפרורים, פרץ פתאום בקריאה מגומגמת: "זה ה-צ-ליח לי!
תראה א-בא! תראה את הקופסת-גפרורים! זה ה-צ-ליח!".וכהן, תפס את
ראש הנער בשתי ידיו, ואמר: "אתה רואה? אמרתי לך שאם לומדים
הרבה, אז מצליחים!", והוא נשק למצחו. ובין אצבעותיו העבות,
המיובלות, של כהן, המקיפות את ראש הנער, במקום שהכיפה הוזחה
הצידה, ביצבצה צלקת גדולה ונוראה, מן המצח ועד לעורף. וברדה,
מן-האבטיחים-של-הקיץ, אמר: "זה כמו שאני עושה לאבטיחים, 'על
הסכין!'", ומיד התחרט, קם והסתלק מן המקום.