הם הביטו בו בתדהמה. "בחיי," הם אמרו, "איך ידעת?"
'אביב העורך-דין' חייך את החיוך הזחוח שלו, והשפיל מבט בגאווה
מוסתרת. "זה האינטואיציה שלי," הוא אמר, כמו תמיד.
"האינטואיציה הנשית שלי."

חלק א' : שלוק של יין

את מיכל הוא הכיר בסתיו של תשעים-ושמונה. הם נפגשו בחתונה של
אלי ושרה, לקוחות של אביב וחברים של מיכל. הם התחילו לדבר על
כוס של יין, ומספר דקות מאוחר יותר הגיעו לשלב של השמות. "נעים
מאוד," מיכל אמרה, בקול שוטף. "אני מיכל." אביב חייך, לאחר
שבחר בקפידה חיוך שלא יהיה רשמי מדי, אבל גם לא ידידותי מדי.
"נעים מאוד, מיכל. אני אביב." מיכל הנהנה. "כן, אני יודעת."
אביב מצמץ בתמיהה. "סליחה?"
"כן?"
"מה זה 'את יודעת'?" מיכל עשתה פרצוף משועשע. "מה לא הבנת?
הייתה לי תחושה שהשם שלך יהיה אחד מעונות השנה, ואביב זה בעצם
האפשרות ההגיונית היחידה."
"ואיך, אם תרשי לי, ידעת שהשם שלי הוא אחד מעונות השנה?"
"אה," היא אמרה, כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם, "אינטואיציה
נשית."
אביב הוקסם מהרעיון. למרות שלא היה אדם מאמין כפשוטו, הוא
תמיד התעניין בעולם הפרנורמלי והעל-חושי, עם מידות משתנות של
אמונה ובטחון, שהשתנו מנושא לנושא. "ספרי, ספרי." מיכל משכה
בכתפיה בעדינות. היא לא הייתה בחורה גבוהה או רחבה באופן
מיוחד, והתנועה גרמה לה להיראות שברירית במיוחד. "זה לא משהו
מיוחד. לכל אחת יש את זה," היא אמרה, ולקחה עוד שלוק של יין,
"מין כאלה הבזקים של ידיעה על-חושית. חלק יכולות לשלוט בזה
יותר, חלק פחות. אני," היא אמרה, "אחת מהכי טובות אם לא הכי
טובה, איף איי סיי סואו מייסלף."
אביב הנהן והקשיב בשקיקה, בעוד מיכל המשיכה והדגימה לו את
כוחה. בלי יותר מהנדת עפעף, או מחווה עם היד, מיכל סקרה את
האולם ומנתה נקודות מידע ספורות. את צבע הגרביים של גבר מזוקן
(ירוק כהה) בחליפה בפינה, את מספר הבית של זוג תאומות קטנות
בלונדיניות שהתרוצצו בין הרגליים של האורחים (211 ב'), איפה
שירתה אחת המלצריות בצבא (בנח"ל), ויום ההולדת של ג'ינג'י
ממושקף אחד (הארבעה-עשר לנובמבר). אביב לגם את הכל בעניין, אבל
לבסוף לא יכל להתאפק. "כל זה יפה," הוא אמר, "אבל לא רק שאני
לא יודע אם זה נכון או לא, אלא שמבחינתי יכול להיות שאלה סתם
פריטי מידע שידועים לך."
מיכל הקשיבה בהבנה. זו לא הייתה פעם ראשונה שפיקפקו
באינטואיציה שלה. "תסתכל לכיוון הדלת," היא אמרה, ואביב ציית
בשקט. המעבר היה שומם, לשם שינוי לא עבר שם אף אחד. "תמשיך
להסתכל, תכף יעברו שם זוג מבוגר עם תינוקת קטנה." יופי, חשב
אביב, זו לא הנחה פרועה במיוחד, בהתחשב בזה שאנחנו בחתונה.
"והגבר חובש כיסא," המשיכה מיכל. אביב קימט את אפו באי-הבנה.
גברת אחת מהאולם קמה מכסאה ורצה לדלת, מתחבקת עם אישה צעירה
יותר שהגיעה. בידיה של האישה שהגיעה באותו רגע היה תינוק,
ומאחוריה נכנס מי שכנראה היה בעלה, ברנש מגודל שהיה צריך
להתכופף על מנת לעבור בדלת. היו לו משקפיים עגולים קטנים, ועל
ראשו היה כובע מצחייה תכלת שבחזיתו הדפס של כיסא עץ מיושן
והכתובת 'בוגרי קורס נגרות 92'.
מיכל הרימה גבה. "עדיין לא מאמין? בוא נראה," היא קטפה דובדבן
מאחד הסלים. "השם של גיסתו של הגנן של אחותך הוא אדווה, מידת
הנעליים שלך ארבעים-ושתיים-וחצי, בחיים שלך לא הצלחת להשחיל
חוט במחט, ולמען האמת, אתה די מצטער שבחרת לבוא עם הבוקסרים עם
פופאי, כי הם עושים לך וודג'י." אביב מצמץ. הוא דווקא היה טוב
בלהסתיר את ההפתעה שלו, במקצוע שלו זה היה הכרחי, אבל הוא לא
יכול היה להתאפק. הוא העביר שיווי משקל מרגל לרגל, מנסה להוציא
התחתונים מהתחת בלי להיות חסר-נימוס, כפי שניסה ללא הצלחה כבר
חצי שעה.
מיכל נאנחה. "תכף ייפול בקבוק." אביב החזיר לה את תשומת ליבו,
שוב מרותק. "ומישהי זקנה תצעק מזל טוב, ומישהי אחרת תגיד ש'מה
מזל טוב, ילדים ייפצעו'."
לא עבר רגע, ונשמע קול ניפוץ מצידו השני של האולם. ראשים
הופנו, וקול צרוד צווח, "מאזאל טוף!" עם מבטא ידיי כבד. אשה
שבדיוק עמדה לצידם של אביב ומיכל, מטעינה קצת חסה לצלחת, אמרה
בשקט לעצמה, "מה מזל טוב? ילדים יפצעו."

חלק ב' : פיפי ופי  
ככל שהשיחה נמשכה, אביב יותר ויותר הוקסם מהרעיון של
האינטואיציה. הוא לא הבין לגמרי למה יש את זה רק לנשים, עניין
שמיכל דווקא מצאה בו חן רב.
"תראה, ככה זה," היא אמרה ומשכה שוב בכתפיה. "לכל צד יש את
הדברים שלו, לכם יש את הפיפי שלכם, ומה לעשות שאינטואיציה זה
בנחלה שלנו. רק לנשים יש אינטואיציה נשית. אין מה לעשות."
"כן, אבל לפחות נהיגה זה בצד שלנו," אביב החזיר לה, משוכנע
שהוא הביא אותה בשוס רציני. מיכל התעלמה. "ממילא," היא אמרה,
"גם אם היה לכם את זה, לא הייתם יודעים איך להשתמש בזה. זה
פשוט לא היה הולך." זה קצת הרגיז את אביב. מי היא שתגיד איך
הוא היה משתמש בזה? לפי דעתו, הוא היה משתמש בזה פי עשר יותר
טוב ממנה.
"פי עשרה," מיכל אמרה.
"מה?"
"פי עשרה. אם כבר, היית משתמש בזה פי עשרה יותר טוב ממני.
אחרי 'פי' בא המספר בזכר. בקשר למה שחשבת."

חלק ג' : מאחורי האוזן?

השיחה נמשכה עוד ועוד. הזוג אוחד תחת החופה, ואווירה רגועה
וידידותית שרתה באולם כעת. מוחו הזדוני של אביב החל לרקום
מזימה תחבולנית. למה, בעצם, שרק לנשים יהיה אינטואיציה? זה
בכלל לא פייר, ולמעשה גם אם זה כן פייר, זה לא כל כך שינה לא.
אביב ועמיתיו למקצוע לעיתים רחוקות בלבד הטרידו את עצמם
בנושאים של מה באמת פייר או לא.
הוא ניסה כמה פעמים ללחוץ על מיכל לגלות לו את הטריק שמאחורי
האינטואיציה, שהרי הוא כמובן האמין שלכל דבר יש טריק. כאשר היא
התעקשה בתוקף שאין שום טריק, שהיא לא יכולה להסביר איך, נפל לו
האסימון.
הוא התכופף והרים את האסימון, ואז פתאום צץ לאביב רעיון. אם
היא לא יכולה ללמד אותו איך להשתמש באינטואיציה משלו, למה שלא
פשוט ייקח את האינטואיציה שלה?
כמובן, זה לא יהיה קל. קודם כל, אין לו מושג איך לקחת את
האינטואיציה, איך היא נראית, או איפה היא בכלל. וגם כשיידע,
בוודאי לא יהיה זה עניין של מה-בכך, לקחת את האינטואיציה בלי
שהיא תרגיש. אביב החליט שלשאול את מיכל פרטים נוספים לגבי
האינטואיציה עצמה סתם יראה חשוד ("תגידי...קרה לך פעם שמישהו
ניסה לגנוב לך את האינטואיציה? איך בדיוק?"), אז הוא הסתפק
בהתבוננות פאסיבית מצידו.
ואכן, לא עברה אלא דקה, והוא שם לב למשהו מעניין. מיכל
התכופפה מעט קדימה לעבר קערת סלט תפוחי אדמה, ואביב הבחין
בעגילים שלה. כבר קודם הוא ראה אותם, כשמיכל הזיזה לאחור את
השיער שלה, כדור כחול קטן מוקף טבעת כסף, שנתלה מכל אוזן. אבל
עכשיו, מהזוית הזאת מאחוריה, הוא הבחין בגוש אפרפר קטן שרבץ לו
בין אוזנה לראש. וישר הבין - אוטואמנציפציה. לא, רגע, ישר הבין
- האינטואיציה. לקח לו רגע לחשוב על איך לעשות את זה, ועוד דקה
לאזור את האומץ. הוא העביר יד מהירה בשיערה, מלקט את הגוש הרך
לידיו תוך-כדי. "יש לך שיער מאוד יפה," הוא אמר, קומץ את
אגרופו מסביב לגוש, ומחזיר למיכל את החיוך.

חלק ד' : אישה זו אישה זו אישה

הימים שלאחר מכן היו כמו ללכת על פני מים, בשביל אביב. את
מיכל הוא לא ראה יותר מאז; הם החליפו טלפונים, אבל הוא לא ראה
ממש טעם בלדבר איתה, במיוחד שהיא בטח די תכעס כשתגלה שהוא גנב
לה את האינטואיציה.
למחרת בבוקר הוא תקע את הגוש האפור מאחורי האוזן, בשקע שבין
בסיס התנוך לראש. להפתעתו הגוש נכנס בדיוק כמו שצריך, ונתקע
בצורה מקובעת מייד. הדבר הבא שקרה היה רצף של הברקות שפתאום חש
בהם, דברים שנראו לו פתאום כל כך ברורים, שאיך הוא לא הבין
אותם קודם? כמה כדורגל זה משעמם, למה שלי יחימוביץ' בכלל לא
כזאת כלבה, ואיך להכין מונאג' דה-בוואריה.
הוא יצא לטיול ברחוב, לבדוק את כוחה של האינטואיציה המדוברת.
הוא פתאום ידע בדיוק באיזו דקה יגיע האוטובוס שתמיד איחר, על
איזה ספסל חירבנו ציפורים ופשוט צבעו מעל זה. הוא נכנס לסופר
השכונתי שלו, והבחין בנושאים חדשים בתת-המודע שלו - איזה
גבינות לא כדאי לקנות, איזה תור הכי כדאי לו לבחור, מתי הקופאי
ינסה לרמות אותו.
זה היה תענוג. הוא הרגיש כמו אי של ידיעה בים של בלאגן. כמו
אצן אולימפי באסיפת נכים; כמו מדען גרעיני באסיפת הדילסקתים
הלעומיט.
למחרת אביב קם, וכבר לא הופתע מזה שהוא ידע שהיום ירד גשם. אז
כדאי שאני אקח מטרייה, הוא אמר לעצמו, בצורה שמאוד הזכירה לו
את איך שאמא שלו וחברות שלו תמיד היו מדברות.
כשסיים לצחצח שיניים ולהשתין השתנת בוקר, הוא החליט שלשם
שינוי הוא יוריד את הכיסא. בלי שום סיבה מיוחדת, הוא הרי גר
לבד, אבל בכל זאת. אחרי הצהריים הוא קנה כרטיס לוטו, לבדוק אם
האינטואיציה הזאת באמת אמיתית. הוא לא התלבט אפילו לשנייה, ישר
ידע איזה מספרים למלא, ושילם למוכרת עבור הטופס המלא. עכשיו
נשאר לחכות רק עד יום שלישי, להגרלה, אביב חשב לעצמו, בזמן
שקלט השתקפות של עצמו במראה ותהה אם המכנסיים האלה גורמים לו
להראות שמן.

עוד יום עבר, ואביב החליט שהוא צריך לעשות איזה שינוי בתספורת
שלו. שזה לא עסק, ככה, עם השיער קדימה. בכלל, הוא התחיל לשים
לב יותר לשיער, גם של אנשים אחרים. החמיא לאנשים על תספורות
חדשות, משהו שהוא אף פעם לא היה עושה קודם. הוא נשען קדימה,
רכן מעל המראה ואימץ את עיניו. שערה לבנה? שתיים?? הוא עשה
פרצוף. צריך ללכת בקרוב לצביעה.
הוא התחיל ללבוש בגדים יותר בהירים, ולשמור על הגזרה שלו.
הפסיק לספר בדיחות על ערבים ונשים, והפסיק להפליץ ולתקוע
גרפצ'ים בציבור. עם הזמן, גם לבד הוא לא עשה את זה יותר.

עוד שבוע עבר. הוא אפילו לא טרח לבדוק אם זכה בלוטו או לא, זה
לא נראה לו משנה בכלל, כל ההתעסקות החומרנית הזאת. הוא עדיין
ידע כל מיני דברים, בלי ממש שהוא הבין איך הוא ידע אותם. דברים
קטנים בעיקר, אבל גם גדולים. לא שזה שינה לו במיוחד. אביב כבר
לא התעסק בזוטות כאלו - למרות שידע שהוא כנראה יכול לנצל את זה
לרווח אישי, הוא לא שקל אפילו לעשות כך. הוא הוא שם קצת יותר
פרחים מסביב ובבית, כמה תמונות ססגוניות. ראה סרט עצוב. בכה.
גילח את הרגליים. קנה לעצמו חצאית, למען הסר כל ספק.  

חלק ה' : שווה לנסות

הרבה מאיתנו חולמים על ידיעה-על-חושית. לפעמים זה נראה כאילו
אולי יש לנו, בעצם. כשמנחשים מה מישהו עומד להגיד, או כשאיכשהו
פשוט 'יודעים' שירד היום גשם. אז למה להמשיך לתהות? קל מאוד
לגלות. רק תבדקו - כן, שימו אצבע מאחורי האוזן. לא, נו, האוזן
השנייה. כן, זהו. בין בסיס התנוך לראש. אם יש לכם שם גוש אפרפר
קטן, רך כזה, קצת כמו פלסטלינה - אז אתם יודעים מה זה אומר.
כן, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים. כנראה שאתם....אישה.