שירן ואני התיישבנו בספסל של האוטובוס בעוד בוקר משעמם של
בי"ס. לילה לפני הלכתי לישון די מאוחר וכל מה שהתחשק לי עכשיו
זה לחזור למיטה שלי בחדר ולישון, אבל מה עושים כשאין מיטה?
מדמיינים שעכשיו אני במיטה שוכבת לי ומתכסה בשמיכת הפוך החמה
שכל כך קשה להפרד ממנה. השענתי ראשי על כתפה של שירן ונמנמתי
בכייף, ניצלתי כל שניה. בעודי נחה לי נשמעה חרקה נוראית של
האוטובוס, פקחתי עיני בבהלה, לרגע חשבתי שקרתה תאונה. הסתובבתי
אחורה לבדוק אם כל האנשים באוטובוס בסדר ובלי כל התרעה מוקדמת,
הצטלבו עיני עם בחור. הוא נראה לא רע תאמת ויש בו משהו מסתורי
בעיניים, מן דבר כזה שלא מוצאים אצל כל אחד, המבט המיוחד שלו,
הרגשתי שהתחברנו בשנייה.מוזר, כל בוקר אני נוסעת באותו קו,
אותה שעה וזו פעם ראשונה שאני נתקלת בו. לא הרגשתי בנוח להמשיך
להביט בעיניו, המבוכה ניצחה אותי ואני הסתובבתי בחזרה. "שירן,
מה את חושבת על ההוא עם החולצה האדומה מאחורה?". "נראה בסדר",
התשובות הרגילות של שירן. זה לא הפתיע במיוחד, אבל היה לו משהו
אחר, שלא מוצאים בכל אחד. ההיגיון החל לפעול וידעתי שבעוד כמה
דקות ודאי הוא ירד מהאוטובוס ולא אתקל בו בשנית, הוא היה די
רחוק ממני אז גם להתחיל איתו זה משימה לא כל כך אפשרית,
והביישנות שלי כלל לא תרמה לעניין. האוטובוס נעצר בתחנה האחת
לפני האחרונה. הסתובבתי אחורה לבדוק אם הוא יורד. הצטלבו
מבטינו בשנית חייכתי לעצמי בלב, ומשום מה הייתה לי תחושה שגם
הוא. מבלי להספיק לחשוב מחשבה נוספת הוא כבר נעלם מהאוטובוס.
במשך כל השבוע לא הפסקתי לחשוב עליו, אני לא יודעת למה, היה בו
משהו שונה, לא הכרתי אותו, אבל הרגשתי שזה היה פספוס. שטויות,
אמרתי לעצמי, יעבור עוד שבוע ואני כבר בטח אשכח שנתקלתי בו.
הזמן עושה את שלו, ובמקרה הזה טוב שכך, מה הטעם לחשוב על מישהו
ולהתאכזב כשהדמיון נפגש עם המציאות. "בואי נלך לסרט, אני חייבת
להשתחרר קצת". נכנסנו לסרט קצת שונה כדי לברוח מהסרט המציאותי
שאני כל כך "אוהבת", בואי נראה צרות של אחרים, שהם יתמודדו
ואנחנו נסתכל עליהם מתוסכלים. הם ביחד והכל מושלם והנה מגיע
המשבר ה"לא צפוי", הם נפרדים, שוב סצינה כואבת, אבל נקווה
שהסוף יגמר בטוב. זה לפחות הסוף שרציתי שיהיה בסרט שאליו
הלכתי. הסרט נעצר ויש הפסקה. הסתובבתי כדי ללבוש את המעיל שהיה
תלוי על הכורסא ומבטי הצטלבו עם אותו אחד, הפעם החיוך לא היה
רק בלב, הפעם חייכתי, והוא ראה, הוא חייך בחזרה, רציתי להוציא
מילה ושירן קראה לי לבוא איתה לקנות פופקורן, אולי זה דווקא
תירוץ די טוב בשבילי כדי להשתמט מדברים שרציתי להגשים אבל
העדפתי לחיות בהרגשה של "מה אם". הלכתי אחרי שירן המומה לא
האמנתי שאני יתקל בו שוב, חשבתי שאני נמצאת בחלום, לא סתם
אומרים שיש הפתעות בחיים. קנינו פופקורן וחזרנו לשבת, הסתובבתי
אחורה וחיפשתי אותו מצאתי אותו, יותר נכון, מצאתי את המבט שלו.
חייכנו אחד אל השני כמחכים שאחד הצדדים יגיב גם במילים אך
שנינו השתתקנו, נורא רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה, באותו
הרגע של מפגש המבטים, המחשבות שלי הצטללו לחלוטין ועברה בי
הרגשה משונה שכזאת. "שבי, הסרט ממשיך" שירן קראה לי והסתובבתי
כשפני ניצבות מול שני שחקנים שמביימים לנו חברה מבדרת. בהיתי
בהם, הסרט לא עניין אותי, חשבתי רק על מה שקרה כרגע, על הצירוף
מקרים ועל ההזדמנות השניה שנתנה לי. אוף למה שתקתי, למה לא
יכולתי להגיד לו משהו? מה הבעיה שלי? הוא שיתק אותי, הפך אותי
לאילמת לכמה רגעים בחיים. נגמר הסרט, כמה ייחלתי לרגע הזה.
נדלק האור באולם והתקדמתי לכיוון היציאה תוך כדי שאני סוקרת את
השטח ומחפשת אחר המטרה הסמויה, הוא לא היה שם כבר, כנראה הוא
הקדים אותי ויצא. איזה טעות! הרגשתי צורך לקלל את עצמי על זה
שלא עשיתי כלום, הרגשתי שהייתה לי הזדמנות אחת לעשות משהו ואחר
כך גם בשניה לא עשיתי כלום גם את הצ'אנס האחרון הפסדתי.
התאכזבתי מעצמי, הוא לא היה סתם עוד אחד, הוא היה משהו מיוחד,
מהאנשים האלה שגם אם מכירים אותם שנים וחושבים שיודעים עליהם
הכל תמיד יש דברים שנסתרים מהעין אף פעם הם לא לגמרי צפויים
ואי אפשר לדעת מה מתרחש אצלם בראש מאחורי כל התנהגות. יוווווו
אני לא מאמינה אני כזאת מפגרת למה אני לא יכולה לתפוס אומץ
ולהתחיל איתו? למה?! אז נכון אין לי כל כך רגשות כלפיו אז זה
לא אמור להפריע לי כל כך. אבל משום מה הייתה לי הרגשה שיכל
לצאת מזה משהו טוב, משהו מיוחד. התחלתי לחשוב עליו ולדמיין מה
היה קורה אם היינו ביחד, התחלתי לדמיין את האופי שלו בעזרת
המבט שלו שהצטלם במוחי כאילו שאני מביטה בעיניו עכשיו וכשחשבתי
על פגישה נוספת איתו עברו בתוכי פרפרים של התרגשות, רשמתי על
חתיכת דף את המספר שלי ותכננתי על פי החלום הדמיוני שלי שאני
מביאה לו את זה, הכנסתי את הדף מקופל לכיס של הז'קט שלי,
הסתכלתי על עצמי בראי בפתטיות מוחלטת. מה אני חושבת שאני
עושה?! דיי כבר התבגרתי! אני לא רוצה סתם לחלום על מישהו שאין
לי קשר איתו כדי שיהיה לי על מי לחלום. וכדי שיהיה לי קצת פלפל
לחיים וטעם לקום בבוקר בהרגשת תקווה מזויפת שאולי אני יתקל בו
שוב.
בבוקר שלמחרת לאחר כל המחשבות הרבות שלא הניחו לי להרדם בלילה,
עליתי לאוטובוס, עייפה, בדרך לבי"ס, שירן לא הגיעה ולא היה לי
כתף להשעין את הראש, עברתי בפרוזדור הצר של האוטובוס והתיישבתי
בספסל באחורי, בדיוק במקום שבו הוא ישב. נעשיתי חולה לגמרי,
לשבת במקום מסוים רק בגלל שהוא ישב שם?! אסור לי להתאהב בו!
הרי כלום לא יקרה! נמאס לי לצפות ולהתאכזב, הדמיון שלי לא
מוביל לכלום חוץ מעוד כמה טיפות של תקווה מזויפת כדי לטפח את
האשליה שיצרתי לעצמי. התכרבלתי בין שני רגלי ועצמתי את עיני,
רציתי שהמחשבות המעצבנות האלה כבר יעזבו אותי. אבל באוטובוס
הזה אי אפשר להירדם ובמיוחד לא בתנוחה הלא נוחה הזאת. התכוונתי
לשנות תנוחה ולנסות את מזלי עם השינה, אך ברגע שבו הסטתי את
ראשי, נתקלתי במבט האהוב עליי שכרגע נכנס אל האוטובוס ומתקדם
לעברי. התחלתי לרעוד וגופי שקשק הוא התיישב כיסא לידי, לא
הפסקנו להסתכל אחד על השני ואף אחד לא השפיל מבט, רציתי לפתח
את זה אבל לא יכולתי לחשוב הייתי מהופנטת לגמרי. לשנינו לא היה
מה להגיד אבל המבט כבר אמר הכל, קרבנו את פנינו, אחד לעבר
השניה, ובלי לחשוב פעמיים הצמדנו את השפתיים, ידעתי שזה יסכם
את הכל ויעשה זאת הרבה יותר טוב ממילים. היו לו שפתיים
מושלמות, דברנו עם הלשון ובלי קול, הלב שלי דבר אל שלו. הרגשתי
איך אני מתאהבת בו תוך כדי הנשיקה. האוטובוס נעצר והוא היה
צריך לרדת הכנסתי את הידיים לכיסים כאובדת עצות וידי הימנית
מיששה פתק, נזכרתי שהיה רשום שם המספר שלי. נתתי לו את הפתק
והוא יצא. הכל נעשה בלי מילים בלי הסברים, כל כך מיוחד
ומסתורי, אי אפשר לתאר. הייתי גאה בעצמי כל כך. הפעם לא שגיתי
באשליות הפעם הצלחתי, חייכתי.
היום הזה בבי"ס עבר די בכיף, לא הפסקתי לחייך לאנשים ולא
התעצבנתי מכלום, אחרי כל שניה שחשבתי עליו (ותאמינו לי שזה קרה
המון באותו היום) הרגשתי פרפרים בבטן, איזה כייף זה להיות
מאוהבת. כל כך כייף. אחרי הצוהריים צלצל הפלאפון וקול לא מוכר
בעל מס' לא מוכר ענה לי. זה היה הוא, איזה קול יפה! הוא כל כך
חמוד, אפילו מצחיק, שמרתי את המס' שלו בזיכרון וקבענו להיפגש
עוד באותו היום בפארק השכונתי. נפגשתי איתו, והכל היה מושלם,
אף פעם לא הרגשתי שאני מתאהבת במישהו כל כך מהר כמו שהתאהבתי
בו. כל פעם שחשבתי שהגעתי לשיא, הוא הוכיח לי שיש עוד לאן
לשאוף. העברנו את הפגישה ברובה עם נשיקות וחיבוקים, מה לעשות?
יש שפתיים שאי אפשר להתאפק לא לנשק! אחרי 3 שעות בערך של רק
אהבה מיוחדת ומסתורית נשארנו חבוקים והתחלנו לדבר, עלי, עליו,
על החיים ועל כל הדברים שכייף לדבר עליהם כשצופים בזריחה עם
אהוב. שנינו ידענו שגם אם זה מתקדם מהר, זה קשר רציני. מאז
אותו יום לא היה לילה שלא נפגשנו ואהבנו, כל יום אהבתי אותו
יותר והאהבה שלנו לא ידעה מהי מעידה. ככה עברו 7 חודשים של
אהבה טהורה ואמיתית, שאפילו השחקנים הכי טובים בקולנוע לא
יצליחו לשחק כזאת בסרט. אף פעם לא היה לי דבר כזה מיוחד, ותמיד
בעומק לבי רציתי את זה. הוא נתן לי בטחון שלא משנה מה, הוא
תמיד יהיה לצדי, ואם קורה משהו תמיד יש לי עם מי לדבר ואל מי
לפנות, הוא היה הכל בשבילי, הרבה יותר מחבר. לפעמים לפני
שהייתי הולכת לישון הייתי מדמיינת את עצמי בלעדיו, יותר נכון
הייתי מנסה, היינו שלובים זה בזה כמו בפאזל ואם אחד מאתנו היה
מוותר ועוזב היה רק חצי פאזל שקשה מאוד להמשיך לחיות רק איתו.
אני לא יודעת מה קרה, אולי נגמרה קצת ההתלהבות של ההתחלה, אבל
עכשיו אנחנו נפגשים פחות, ולא בגללי, לו יש כל מיני סיבות, זה
נשמע לי קצת כמו תירוצים תאמת, אבל לא רציתי לכפות עליו לספר
לי, באיזשהו מקום אני יודעת שהוא בטוח לא יפגע בי ואם הוא ירצה
להיפרד חס וחלילה אז הוא יגיד לי. יכול להיות שזאת סתם תקופה
שעוברת עליו. אם הוא ירצה הוא ישתף אותי, אני מעדיפה שזה יבוא
ממנו ולא ממני. עדיין למרות שלא היינו נפגשים כמו פעם, בכל
פגישה האש הייתה בוערת מחדש, בדיוק כמו בלילה הראשון, המשכנו
לאהוב אחד את השני בלי גבול והאהבה רק הלכה והתחזקה. יום אחד
הוא התקשר ואמר לי שיש לו הפתעה ושאני ידע מה זה רק בפגישה
היום בלילה. הייתי במתח, וכשהגעתי הוא שאל: "נו, מתאים לי
קרחת?", "השתגעת?! היה לך שיער כל כך יפה" לא נורא כנראה שאני
אצטרך להתרגל לשינוי. הרגשתי איך שהוא משתנה ופחדתי שבלי לשים
לב הוא יחמוק לי מהידיים, כי עוד שינוי קטן, ועוד שינוי אחר
ובסוף הוא כבר יהיה בנאדם אחר לגמרי. התחילו לצוץ לי כל מיני
חששות והוא ידע את זה, הוא הרגיש אותי תמיד, לא יכולתי להסתיר
כלום ממנו, שתפתי אותו בהרגשה שלי, והוא הרגיע אותי ואמר שהוא
תמיד יהיה שלי, שאני תמיד שלו ושסתם התחשק לו להראות קצת שונה.
באיזשהו מקום זה הרגיע אותי אבל עדיין לא היה לי בטחון מלא.
הפגישות שלנו שוב חזרו לקדמותן כמו בהתחלה, אך לא להרבה זמן,
אח"כ הוא שוב החל להמציא תירוצים, התחלתי לחשוד כבר שיש לו
מישהי אחרת אבל ידעתי עמוק בפנים שהוא אוהב רק אותי, לא ידעתי
מה לעשות ומה לחשוב, פתאום היינו נפגשים פעם בשבוע, ולמרות שכל
פגישה הייתה מדהימה עדיין חשתי ריחוק, הרגשתי לאט לאט איך הכל
מתפורר. פעם אחת לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו אם יש לו מישהי
אחרת, הוא נעלב מאוד ונפגע מזה שזה מה שאני חושבת עליו, אבל מה
אני כבר יכולה להסיק מכל המצב הזה, הקשר כבר לא כמו פעם.
החלטתי שאני מדברת איתו, אני לא יכולה להישאר ככה תלויה
באוויר, זה או כן או לא, נמאס לי כבר, ומה הוא אמר לי? שהוא לא
יכול להיפגש איתי כי לחבר שלו יש יומולדת והוא לא יכול להבריז
לו. אני מבינה, אבל למה הוא לא מזמין אותי גם? אני הרי חברה
שלו, לא?! התחלתי לבכות מייאוש, לא יכולתי לדמיין אותו עם
מישהי אחרת. הוא שלי!!!!!! שלי!!!!!! רק שלי!!!!!!! התחלתי
לבכות בקול, כבר לא שלטתי על זה. אמא שלי נכנסה לחדר שלי ולא
הבינה מה קרה לי. לא יכולתי להגיד לה. היא חשבה שאני לא מרגישה
טוב, לחצתי על הבטן, והיא הסיקה שיש לי כאבי בטן חזקים, כל כך
הייתי עסוקה בלבכות שלא יכולתי להוציא מילה, הייתי מנותקת
לגמרי. היא הכריחה אותי לסוע לבית חולים. נסענו ולא הפסקתי
לבכות כשנכנסנו לבית חולים ראיתי שם אותו. התחלתי לבכות ורצתי
מהר לאוטו, איזה שקרן!!!!!!!! איך הוא יכל לעשות לי את זה, מה
הוא עשה בבית חולים זה לא יכול להיות מקרה חירום כי הוא היה
נראה רגוע לגמרי ואפילו צחק שם עם האחות... אני לא מאמינה! זה
הדבר האחרון שציפיתי ממנו. לבכי שידעתי באותו לילה, לא היה
סוף. יום למחרת שוב הגעתי עייפה לאוטובוס עייפה ומדוכאת הוא
נכנס לאוטובוס ולא דיברתי איתו, הוא לא הבין מה קרה אבל משום
מה נצל את זה לטובתו והפגין קרירות כלפי. הבנתי שהוא לא אוהב
אותי. הוא אמר לי "אני צריך לדבר איתך היום". הרגשתי שזה הסוף.
באותו הערב הוא אמר לי שיש משהו שהוא לא רוצה לספר לי כדי לא
לפגוע בי ושעדיף שאנחנו נפרד ככה. בצורה יותר יפה ופחות
פוגעת. הוא גם בקש ממני שאני לא ינסה להשיג אותו ושאני לא
יתקשר כי זה ייפגע אח"כ בי ושעדיף אפילו לא לעמוד במצב הזה.
ידעתי שמדובר פה על בגידה, מה עוד יכול להיות?! תאמת אולי באמת
עדיף שאני לא אדע, אבל כוס אמק מגיעות לי תשובות!!! אני לא
מפסיקה להזיל דמעות. הפסקתי ללכת לבי"ס, הלימודים כבר לא
עניינו אותי, הרגשתי איך שהחיים שלי גמורים, אם אין לי אותו
אין לי אוויר לנשימה. אני לא יכולה לחיות בלעדיו!!!
אנשים חשבו שאני משוגעת שירן נסתה לעזור לי אבל ניסיתי לשמור
ממנה מרחק כדי שלא יוודע לה על כל נסיונות ההתאבדות שאני
מתכננת לעצמי. אני לא מסוגלת להתמודד עם הסבל הנוראי הזה. אמא
שלי כבר לא ידעה מה לעשות איתי, היא ראתה שהורידים שלי בידיים
חתוכים, אמנם זה לא היה רציני כל כך אבל היא לא רצתה לשתוק,
היא הפנתה אותי לכל מיני פסיכולוגים ויועצים. אף אחד מהם לא
הצליח לעזור לי, הייתי במצוקה נוראית שאף אחד ממזייני השכל
האלה לא גרם לי להתגבר עליה. אולי זה היה גדול עליהם. המחנך
התקשר הביתה ואמר להורי שיהיה לי קשה לחזור ללימודים כי במצב
הזה אני לא יסיים 12 שנות לימוד בכבוד. ההורים התחילו להכריח
אותי ללכת לבי"ס. בהתחלה הייתי מבריזה. הייתי עולה על
האוטובוס, יורדת תחנה אחרי וחוזרת הבייתה, אבל ההורים שלי
המשיכו לקבל טלפונים על כך שאני לא מגיעה והפעם דאגו לזה שאני
יהיה בבי"ס, לא הייתה לי כבר דרך לברוח מהחיים, הרצון שלי
להתאבד גבר אך כל ניסיון שלי נכשל בגלל שאמא שלי כל הזמן פקחה
עליי, היא ידעה שאני מסוגלת להתאבד. התחלתי ללכת לבי"ס כמו פעם
ולאט לאט הדיכאון פחת, פה ושם היו לי כל מיני התקפי בכי, זה
קרה כל פעם שנזכרתי במבט החודרני והיפה שלו. אבל גם זה פחת
בהדרגה כי לא ראיתי אותו, הוא כבר לא נסע בקו שלי, קיוויתי
שהכל בסדר איתו.
ביום אחד, האחרון מימיי, שירן ואני התיישבנו בספסל של האוטובוס
בעוד בוקר משעמם של בי"ס. לילה לפני הלכתי לישון די מאוחר וכל
מה שהתחשק לי עכשיו זה לחזור למיטה שלי בחדר ולישון, אבל מה
עושים כשאין מיטה? מדמיינים שעכשיו אני במיטה שוכבת לי ומתכסה
בשמיכת הפוך החמה שכל כך קשה להפרד ממנה. השענתי ראשי על כתפה
של שירן ונמנמתי בכייף, ניצלתי כל שניה. בעודי נחה לי נשמע
לפתע פיצוץ אדיר, עוד לא הספקתי להסתובב אחורה ומצאתי את עצמי
עם שירן בעולם הבא.
האנשים בבית ששמעו את החדשות בטלויזיה המקומית באותו רגע שמעו
את הקריינים מדברים על כך שמס' חולי הסרטן עלה בהדרגה וכי
עכשיו, בזה הרגע, חולה סרטן בשם ניר שלו נפטר לאחר מאמצים רבים
לשיקומו. כמה דקות אח"כ, הודיעו הודעה קצת שונה ובטון אחר:
"לפני מס' דקות אירע פיגוע קטלני. מחבל פוצץ את עצמו באוטובוס.
כפי שנראה יש כ-12 הרוגים ויותר מ-30 פצועים".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.