אי אפשר שלא לאהוב את השעה שש בערב ביום הראשון של הסתיו,
כשהעלים מתחילים ליפול מהעצים. כשהציפורים כבר מתחילות לנדוד,
משב של רוח פורע את השיער, הכל נראה טבעי, אולי טבעי מידי.
ילדים משחקים בגנים השקטים, מבוגרים יושבים על ספסל ופשוט
קוראים עיתון או איזה רב מכר כזה או אחר. והזמן, עומד מלכת,
קופא לו כפסלון קרח של קריס-מס, בובת שעווה ממוזיאון מפורסם.
ענן קטן מבצבץ לו באמצע השמים, שכבר מתחילים להאפיר. השמש כבר
בחצי הדרך לים, שיקבל אותה אחרי שתצנח אליו בפעם המי יודע כמה,
כאילו זאת הפעם הראשונה.
העיר, ואפילו לכמה דקות, תהיה שקטה מכל רעש, לא אנשים צועקים
ולא מכוניות שצופרות, שקט מוזר כזה שלא ברור כמה זמן ישאר,
וכשילך אם יחזור בכלל. ובתוך כל השקט הזה, אפשר לשמוע צליל
מאוד ברור, תפילה שפורשת כנפיים. תפילה של ילד, שנראה ללא
דאגות, שרוצה רק שהשקט ישאר, לא לתמיד, רק עוד קצת, עד שהשמש
תשקע, שהלילה ירד ואלפי כוכבים יאירו את השמים השחורים.
ואחרי כמה דקות הכל ישוב להיות כמו שהיה, שוב רעש ושוב המולה,
שוב אנשים צועקים ושוב מכוניות שצופרות, ונצטרך לחכות שוב לשנה
הבאה, לשש בערב של היום הראשון של הסתיו.
בינתיים נחיה לנו במציאות שלנו, המציאות הזאת, הלא כל כך
מושלמת, בשגרה היומיומית הזאת, שכל יום נראה נצח, שהשבוע עובר
מבלי שנשים לב. שיש חדשות כל חצי שעה ולפעמים תוכנית על ספורט.
שילדים בוהים ב-אמ.טי.וי. ומבוגרים שמחפשים ריגושים זולים.
ונחזור לשגרה של סדר יום קבוע שלא ניתן לשינוי, אלא אם ממש
רוצים. אם יש משהו שמושך את העין. ובמפגשים חברתיים נדבר על
פוליטיקה והמצב, מה שלום האישה (והילדים, אם ממש מתעניינים).
וכשנראה בחורה יפה, נחייך אליה, אולי לא נגמור לבד הלילה.
וננסה לחיות כמו בסרט ואנחנו הגיבור, אחד כזה שקל להזדהות
איתו, ויהיה לנו שנה לחשוב איך פיספסנו את השעה שש בערב ביום
הראשון של הסתיו. השעה שאי אפשר לא לאהוב, השעה שפיספסנו כי
היינו עסוקים יותר מידי בעצמנו, כי לא זכרנו שהיא באה, כמו יום
הנישואים שלנו או יום ההולדת של אמא, שלא ביקרנו כבר הרבה זמן,
לא כי לא רוצים, כי אין זמן, אפילו לא לקפה או תה או מה שאמא
אוהבת, אז רושמים ביומן לבקר את אמא או לפחות להתקשר, לבדוק
שהיא מרגישה טוב או לפחות חיה. לשאול אותה אם היא זוכרת איך
היה לפני שלושים שנה, כשהיינו קטנים, השעה שש בערב ביום הראשון
של הסתיו?