חאלס עמד בלב הקניון ההומה, וידע שזה בדיוק הרגע המתאים. אם
הוא יתפוצץ עכשיו, הוא יהרוג עשרות ציונים מסריחים. אמנם הוא
יהרוג בעיקר ילדים, אבל זה ממש לא הזיז לו, הילדים האלה יהיו
חיילים ציוניים בסופו של דבר, וירצו להרוג את משפחתו.
ומצד שני, אם הוא יתאבד, משפחתו תגורש מביתה למקום זר, מקום
שבו היא לא תתקבל בברכה. הדבר היחיד שיוכל להחזיק אותם שם היא
השנאה ליהודים.
אבא של חאלס חינך אותו תמיד לעמוד על שלו, ולפעול למען
אמונותיו. האם זה מה שהוא צריך לעשות עכשיו, כשבני משפחתו
תלויים בדבר?
כשמחשבות אלה בראשו, חאלס התקדם לאט לעבר פתחה של חנות הפנינג,
שהייתה עמוסה בעשרות ילדים מחופשים, שהתרוצצו לכל עבר כמו
נמלים צבעוניות ושמחות.
חאלס נעמד. כל ההמולה מסביבו עשתה לו סחרחורת.
הוא הסתכל בילדים, ניסה להבין אותם. הילדות שלו הייתה רצופה
בדם, במלחמות, בזיכרונות כואבים. האם לנקום? או שמוטלת עליו
האחריות לילדותם של ילדים אלה?
חאלס קירב את ידו לחוט. משיכה קלה תביא לפיצוץ, להרג של עשרות,
ולהרס ילדותם של הילדים.
חאלס לקח נשימה ארוכה, וכבר כמעט משך בחוט, כשמבט של ילד קטן
משך את עינו.
הם הביטו אחד לשני בעיניים. עיניו של הילד כמו צעקו: "איזה
כיף! החיים טובים!"
חאלס עזב את החוט.