I

הטלווזיה הייתה דלוקה, צורות נעו ושבו על גבי המסך, ללא בסיס
מחושב.
צללים של יתושים הפריעו לשלמות התמונה. ההילה שבקעה ממנה,
כחולה, מחושבת, קרה, האירה את כל החדר בהבהובים עדינים. למראית
עין היה החדר פעיל לחלוטין, החלון השבור בקצהו לא היה אלא תוצר
לוואי של מלחמת כנופיות המתרחשת על בסיס יומי בסמטה למטה.
המשטרה כבר איבדה תקווה, את הגזענות אי אפשר לעצור, את הרצח
אפשר רק להשלים על ידי רצח נוסף, נקמתי, וחוקי.
הבית היה בית רב קומתי, אם אפשר לקרוא כך לבית בעל חמש קומות
אשר נבנה לפני כמאה שנים.
האבנים המתפרקות, התקרה המתפוררת, הכל היה תוצאה של שנות מחייה
רבות, וחוסר הקדשת זמן לתחזוקת הבית.
נדמה היה, שהבית עצמו חי, ישן, זקן לו בצד הרחוב בשקט.
כלי הדם שלו נטפו על פני האיברים החיוניים, חדרי המגורים של
המהגרים שנאלצו לגור באותו בניין כמוצא אחרון, לפני הבריחה
חזרה לארץ מולדתם.
הבית היה מת, אך חדרו של האיש כמעט שנראה היה חי, פירפור אחרון
של תשוקה לחיים נראה דרך החלון השבור, מראהו של האור הנרקב
ואדם שאיבד כמעט את כל הרצון לחיות, שהלך מצידו האחד של החדר
לשני במטרה להזין את גופו בנוזלים חלודים.
מראו הדוחה, נוטף זיעה, שעיר, חלש, השתלט על החדר. התחתונים
בהם הילך היו אמורים להיזרק מבעוד מועד, בלויים ומוכתמים, היוו
מסגרת יחידה לבושה.
אל הצד הנכון של החדר כבר הגיע, חשב... עכשיו עליו רק לקחת כוס
ולמלאה במים.
הוא המשיך ועמד במקום, בוהה באוויר כאילו מצא יצור מעופף קטן
שהיה בשמחה משאיר כגרוטאה.
למשך שעה קלה, לא זע, ולא נע ממקומו. ארומה של חולי, ובית
חולים פסאודו-סניטרי הילכה ברחבי דירת הסטודיו הקטנה. אבל לא,
לו זה לא הפריע.
הוא נולד, חי, וימות עם הריח הזה מסביבו, עם הרפש והטחב הגדל
על צידי הבניין הזקן.
קולות של יריות עוררו אותו, לקח לו כדקה לסיים את מלאכת
השתייה,
ואז הילך קלות לספה עליה ישן מדי יום, ונשכב. עדיף היה לו
לבהות בשכיבה מאשר בעמידה,דורש פחות מאמץ.
את הטלווזיה הוא לא כיבה, שינתו היתה קלה כתמיד, רדופת חלומות
וסיוטים אותם ישכח למחרת הבוקר, כאילו לא היו מעודם.
בשעה שהתעורר כבר הסירנות צרצרו בקולות, אורות הניידות כיסו את
השכונה כסדין כחול אדום המתנפנף על גבי צצלים וצורות אנושיות.
ראשו של הדייר היה מסוחרר מעומס המידע שעטף אותו.
הוא הסתכל סביב, קולט את החדר הקטן שלו, את הבית האומלל בו הוא
חי, בודד, יחיד, החי מיום ליום בשיגרת הריקבון, לומד כי מכאן,
אין הוא יוצא, קם וכיבה את המסך המרצד, סגר את התריסים, במטרה
להתעלם מהחיים שבחוץ.
רעש הסירנות כמעט שנבלע בקולות הנקישה החזקים של המים על הגג,
ובדליפות החזקות והמפלים האדירים שעוברים לו בתוך הקירות
הריקים.
עורו נצמד והתרחב, לא מקור, אלא מאימה, האימה שבחייו הדלים.

סדר יומו היה רגיל, מדי יום נהג לחזור על שגרתו, ולאו דווקא
בגלל סדר או ארגון בחייו, אלא בגלל מחסור בכל דבר שעלול ליצור
שינוי. כל בוקר אכל צנים חצי שרוף, וחלב חצי מקולקל, חצי מהזמן
אוכל, וחצי מהזמן שותה. עד הצהרים, חצי שעה צפה בטלוויזיה,
ובשאר הזמן נהג לכתוב
דברי הטפה ומוסר, כאילו היה כומר. בארוחת צהרים חצי צלחת הייתה
ירקות המשתנים מיום ליום, שעועית, אפונה, כרוב, וחצי צלחת
הייתה חתיכת עוף, כמעט נא, חצי חי.
בשעה ארבע תמיד היה הולך לעבודה, היומיומית, שגרתית, עבודה שלא
מיועדת לאנשים אלא לכלבים, מסוג העבודות שלא היו זקוקים להם
אילו בני האדם היו יצורים מושלמים, אחת שכל אדם מסוגל לבצע,
אך מעטים רוצים, למזלו, ההשפלה שבעבודה נגמרה בחצות הלילה, בה
חזר לביתו.
שעה אחת, הייתה אצלו השיא של היום, אז, ורק אז, הרשה לעצמו
ליטול מנת סמים קלה, המשתנה לפי המחיר של החומר, וסוגו. בתקופה
שההרואין היה נפוץ וזול, נהג לקנות מנה גדולה ככל שיכול היה
להרשות לעצמו, אך הזמנים השתנו, וכיום כל שיכול לקנות הוא
סיגריה אחת של העלה הירוק, עליה חי, למענה, בשבילה בזכותה
ובגללה, את שגרת חייו העלובה. זה לא ימשיך זמן רב כך, הוא ידע,
הוא ידע שהוא ימות או שהמחירים יעלו, אחד מהדברים חייב היה
לקרות ראשון.

מדי שבוע נהג לבלות בסביבות השעתיים, בגירוד פצעים, הנגרמים
כתוצאה של דברים שונים המתרחשים סביבו, כגון כלב חדש ואלים
ששכנו קנה, או נפילה בשלוליות האדירות המכסות את הרחוב בו חי
למחצה.
אסטטיקה לא הייתה בראש מעניינו, ואף לא בזנבו, לא היה לו מטרה
בחוש אסתטי, ורצון בכך.
הוא גער באנשים החיים את חייהם על יצירת יופי, על היותם יפים,
ועל קביעה במה יפה ומה לא.
יופי, לדעתו אינו פקטור חשוב למחייה, אין בו תועלת, אין בו אלא
רצון חייתי למשוך בני זוג להזדווגות, את זאת השיג על בסיס
שבועי בכסף שחסך.

אך היום לא, היום היה מיוחד

הוא לא היה רעב כלל, קול הסירנות היה מעניין יותר, מישהו מת.
זה לא היה חדש לו, גם זה היה חלק מהשגרה, ומעולם לא טרח לחשוב
על כך. אך הפעם היה משהו מיוחד, אולי בגלל ששגרת חייו לא הרשתה
לו
להבחין בזאת, ולחשוב על המת, נמאס לו, שתלך לעזאזל השגרה, איש,
כמוהו, חי חיים שלמים, חצי מת עוד מקודם, השלים את מלאכתו. הוא
הביט בחלון האפור, הביט דרכו, מבעד למים הנוטפים, האורות
המסנוורים של המשטרה העירונית זיהה דמויות, שלוש דמויות
עומדות, שתיים מהן בביגוד צהוב זוהר, ואחת במעיל אפור ארוך.
שלושתן הגיעו כפי הנראה משתי המכוניות שחנו בקצהו של הכביש,
המקרינות את האור הכחול המסנוור, ושלושתן, התאספו  מסביב לדמות
נוספת, כאילו סוגדים לה, ומעבירים פולחן לכבודה. הדמות הנוספת
שכבה על הקרקע המתה. עליה היה מעיל נגד הגשם ששטף בערב אמש את
הרחובות, ושקית עם מצרכים, מזון, אשר הייתה אמורה לנצל לצורכי
מחייה, אולי אפילו באותם רגעים שהוא עמד ובהה בחלון.מבט חטוף
בפרצופו של האדם המת הראה כי לו תווי פנים מקומטות, זקנות,
כאילו נולדו הוא והבניינים המקומיים באותה תקופה. אדם בלתי
מזיק, לא מסוכן, הרצח הזה לא היה מלחמת כנופיות. שוד.שוד ותו
לא, זה כל מה שזה היה, הרוצח לקח את מעט הכסף שהיה בארנקו של
המת, וברח. והדמות נשארת שם. אין מתאבלים הבוכים וצורחים בעוד
המשטרה מנסה למנוע מהם לפגוע בראיות, אין ידיעה בחדשות, אין
קריאה המונית להפסקת הפשע. רק שלוש דמויות בגשם, הרושמות עוד
דמות אחת לסטטיסטיקה האדירה של המתים.
במבט שני, ספק אם המוות הגיעה מבעוד מועד, או מאוחר מדי. האיש
בין כה וכה, לפני אותו ערב גורלי, היה מת. מת כמוהו, כמו הוא
שהביט בחלון, גופה, על גופה מסתכלת, לומדת, המרחק בינו לבין
האיש השוכב היה צעד, ועם זאת לא פחד.

מבטו נע על החלון המעניין, לא הוא, אלא הדמויות בתוך המסך
שעניינו אותו, המסך שהפריד בינו לסמטה.
הוא ידע זאת, הוא ידע שהמוות שולט בו ובאורח יומו, הוא מת כבר
מזמן. הוא הכיר בזאת, והיה עצוב.
אותו לילה, היה הלילה הראשון בו למד מהו רגש, כל ימיו חי על
הנאה ועל סבל, אך מעולם לא הרגיש לפני כן.
הוא לא היה עצוב על האיש הזקן שמת, היה עדיף לו כך, אלא היה על
מותו שלו, על ימיו שלו המתקצרים
ללא עניין, מה המטרה בלחיות הלאה באורח חיים כל כך דל ופעוט,
ההנאה היומית מהסיגריה, והשבועית ממין זול, היו חסרות ערך כבר
בשבילו.



II

הזיכרון הנחרט, של אותם אברי גוף זרוקים ללא רוח חיים, אותה
הרגשת ריקנות אשר כיסתה את גופו של המת, הסוף של חייו האומללים
והגרוטסקיים, הציקו לו, רדפו אותו. שינתו הייתה עוד חלשה
ממקודם, את הטלווזיה זרק עוד ביום השני, לאחר שהפסיק לאכול
ושתה רק אחת ליום, מחוסר ברירה.
את סופו לא רצה כסופו של הקשיש, כוחו של המוות היה חזק מכפי
שתיאר לעצמו קודם לכן.
הרוח שנשבה מהמאוורר, עד אותו יום הייתה מלאת חיים. מאז,
המאוורר נושב רק מוות על פניו של הדייר, האוויר, לח ככל שיהיה,
לא חש יבש כל כך מעודו. הטחב שעל קירות דירתו, נראה חי, כמנסה
לתפוס אותו, לאחוז אותו, עד לנשימה האחרונה, האומללה.
זאת טעות, הוא ידע, אך עם זאת הרים את השפופרת הישנה, ללא מטרה
ממשית, ובלי להתחשב בעובדה שאין זו אלא הפעם השישית בכל חייו
בה הרים את השפופרת. עם זאת הוא עשה את הפעולה, נטולת משמעות,
ואוטומטית, כרגיל לכך לחלוטין. הוא ראה פעמים רבות כל כך אנשים
בטלוויזיה מרימים שפופרות ומדברים אליהן כאילו היו אנשים, עד
שהפעולה השתרשה אצלו, חיצונית, ויבשה. בקו נשמעו רעשים סטטיים,
הסופה שמשתוללת בחוץ חודרת עכשיו לשיחה שלו עם האלמוני.
קצב, בשיחה היה קצב, כך חשב כשהוריד את השפופרת. הוא דיבר
בקצב, סטטי, אחיד, חוזר, ומדגדג, איך קצב יכול להיות מדגדג?
הוא דגדג, הוא היה מעניין, מונוטוני, וקצבי בצורה שאפשר היה
לעשות שיר על רקע הדיבורים. הוא לא ידע על מה הוא דיבר, השיחה
נגמרה, חייו חזרו לשגרה החדשה של הזעזוע הפוסט-טראומטי שלו,
שיחות הנפש שלו עם עצמו. השיחה הייתה על מישהו, כך הוא זכר.
מי הוא כבר מכיר, על מי הייתה השיחה? הוא התעקש להתעלם מחמשת
הדקות האחרונות, אלה היו חמש דקות?
נראה כמו דקה, אך השעון התעקש שהייתה זו שעה, שעתיים, הוא איבד
את עצמו. כמה שניסה להדחיק זאת, השיחה ריצדה לו בצד של המוח,
לצד הרצח, הוא ידע משהו. השיחה לא התקיימה מבחינתו אך שינתה כל
כך הרבה.
או שמא לא שינתה, ולא הייתה אלא חלום ממנו התעורר, ולכן ראה
הבדלי שעות.
יותר הגיוני כך, שיחות טלפון לא היו דבר שכיח אצלו כלל, ולבטח
היה יותר משקיע בלזכור את השיחה אילו לא הייתה חלום. ולבטח היה
מתרגש יותר בדיבורו, בטלפון, פעם שישית בחייו.
השיחה הראשונה האמיתית שלו עם יצור, אנושי כנראה, לא הייתה אלא
חלום, ואיכשהו היה לה קשר לאיש המת שראה שבועות אחדים קודם
לכן.
ייתכן שהיה מדובר בסוחר הסמים שלו, שהופתע לראות שהקליינט
הקבוע אינו מגיע עוד.
ייתכן שמדובר היה באיש המת, בכבודו ובעצמו שהתחיל לכעוס ולצעוק
ולצווח על המוות האומלל שלו, וכל מה שיכול החולם לחשוב זה, מתי
כבר הזקן המגעיל יסתום.
כך, קם, ויצא מהחדר.

הרחוב היה רטוב, ריק, צחנת הבית לא הורגשה כלל בחוץ, לא הורגש
כלום מלבד קור חודר וכואב, העצמות שלו נשברו תחת האוויר הקר,
דמוי הסכין. עיניו צרמו בכאב עז, בקושי יכול היה לנשום את
האוויר היבש והחד.
הוא הילך ברחובות, מסתכן בקפיאה וברצח, בסוף כמו של הזקן, אך
הרגיש בטוח יותר מזה, הרגיש כוח, מתנגד לקור, הוא ולא אחר.
הולך כמו שחקן פוטבול החוצה שדות, מתחמק מאנשים, כך התחמק לו
מהקור, מהרחוב הצבוע שחור וכחול של אספלט מושלג, ורוח רוצחת,
החותכת את גופו, גולשת על השלג ומביאה איתה את סוף העולם,
בכבודו, בעצמו, ובמלא הדרו. הוא לא התרשם, וזה גרם לו גאווה.
הוא נלחם בעצמו, במגבלותיו לראשונה, ובאוויר שנדמה היה כאילו
הוא גוש קרח ענקי ושביר אשר הדייר, עובר דרכו, במטרה לנצח
אותו. הבניינים שעבר לא היו מיוחדים, היו דומים אחד לשני בצורה
מגעילה, כוורות כוורות של אנשים מתים, כמו האיש הזקן, אורות
בקעו מחלונות שונים, אורות חזקים, חולניים, המראים את המתים
ואת קברם מבפנים, את אורח חייהם העלוב, ממנו הוא ברח.
הגיע הזמן לחזור, הוא ידע, והמשיך ללכת, שעות, שעות הלך באותם
מקומות, מסתכל על המתים ועל בתיהם, על עלובי הנפש, ונגעל.
בנקודה מסויימת, הוא נעצר, הביט בהמשך דרכו, הביט סביבו, כל
שראה זה כוורות, כמויות אדירות, מאות, כוורות, כל כוורת מכילה
בין ארבעה אנשים למאה, בלי קשר ממשי למספר הדירות.
כולם מתים.
הוא ידע מה יש בקצה, לא הייתה לו סיבה להמשיך ללכת לאורך
הכוורות, הוא כבר ראה הכל.
לחזור, גם לא רצה, לחזור לכוורת שלו, למקדש הקטן שלו, למסגד,
לארון הקבורה הקטן שלו ולישון.
לא היה לא עניין בכך, אנשים עוברים ושבים, כמו שראה בסרטים, לא
היו ברחוב. הוא היה שומם לחלוטין, כאילו מלא היה באנשים זקנים,
מתים, כמו אותו אחד שראה באותו יום. בזווית עינו זיהה הבדל.
הוא הביט לראות מה ראה, בין כל הכוורות, בלט לעינו מראה של בית
אחד, חי. להסביר את זה, הוא לא יכל אך ידע שבבית הזה, יש חיים.
כוח עז, דחף אותו להתקדם לעבר אותו בית, כאילו ברך אותו הבית,
וקיבל אותו לתוכו.


III
כשעמד בתוך הבית, מעבר לדלת, בלי סיבה ממשית מלבד לענות, לספק
את אותו כוח שהביא אותו לשם הביט סביב.
גרם מדרגות הניצב מולו, נמשך סחור אל תוך תוכו של בית הדירות
הזה, הרגיל לחלוטין ועם זאת,
החי, האנושי, הנושם וזורם, הצעיר, כועס, זועם על האחרים
הגוססים מסביבו, לצידו, דלת המובילה לגרם מדרגות נוסף, המוביל
מטה, אל תוך לא נודע נוסף, מקום מת יותר, מדיף ריח של עובש
וריקבון, אך חזק, חדש יותר מאלה של של שאר הבתים. קולות חיים,
באו מתוך הקירות השונים בגבהים שונים, מסביבו, הכל היה חי.
מבט נוסף בגרם המדרגות, הורה כי בקצהו עומד אדם, מחויך חיוך
ניצחון, מטורף במידת מה, אך נעים, נחמד, מברך. הוא אינו יודע
מדוע, אך חש צורך להיענות להצעתו של האיש המחויך להצתרף אליו
ואל חבריו למפגש חברתי קל.
דירתו של המחויך, הייתה מודרנית יותר. אמנם לא הייתה מסודרת
ומאורגנת, אך הקירות היו יציבים, שלמים כמעט לגמרי, צבועים
בשחור מט עדין. הרצפה הייתה עירומה, בעלת גוון כחול כהה אשר
התקבל על ידי מנורות ניאון צמודות לקירות הדירה, מאחורי
הכורסאות המעוצבות עליהן ישבו האנשים. המחוייך
והוא התיישבו בשתי המקומות היחידים הנותרים, כאילו הוכנו
במיוחד בשבילם, במעגל המושבים. במרכז המעגל ניצב שולחן קטן,
שקוף ומעוצב, עליו היו פזורות תמונות רבות, רובן שחור לבן, של
אנשים. על הקיר השחור, היו מודבקים קטעי עיתונים שונים, מאלה
הנמצאים בעמודים האחרונים של העיתון ואין אף אחד טורח לקרוא
אותם, מלבד המחויך וחבורתו כנראה. מלבד אלו, מצאה החבורה עניין
רב במספר כדורי הזיה שהיו על השולחן, מסוג חדש אשר, כפי הנראה,
אותם ניסו לראשונה.
האווירה באותו ערב הייתה נעימה, זכר לקור, לגשם, ולרצח, לא
היה. הוא הרגיש את עצמו לראשונה שייך.
הרוח הצעירה נשבה במקום. ברקע, התנגנה מוזיקה קצבית, מודרנית,
חצי סינטתית חצי אמיתית, אשר העלימה, ביחד עם השפעת הכדור, את
כל דאגותיהן של הצעירים. ארומה מושלמת שררה בדירה, אטמוספרה
הזויה וקלילה, ערב נעים בחברת אנשים. אף אחד לא רצה לחזור
הביתה.
בין האנשים שנמצאו שם, מלבד המחויך, היה אדם אחד, שקט למדי,
בעל מראה רציני, סמכותי, אך נעים. עליו היו משקפי שמש שהסתירו
את עיניו וסיגריה תמידית תקועה בפיו. הוא היה לבוש בגדי
מעצבים, חליפה כהה, כאיש תרבות. האורח ניחש שזהו מנהיג החבורה,
הוא נראה כאדם כזה. השעה הייתה מאוחרת כשהתפרסו הנפגשים,
והדייר נאלץ לחזור לביתו. לפני שהספיק לעזוב, קיבל מתנה, שתי
קפסולות, למקרה שירצה.

כך נמשכו מפגשים רבים, לאורך זמן, חייו של הדייר קיבלו משמעות,
קיבלו עניין. באיטיות החל לקבל יותר אחריות בקבוצה, יותר
דומיננטיות.

הוא לבש את החליפה החדשה שלו, בגדי מעצבים, בשבילם חסך זמן רב
למדי, ועמד לצאת. הלילה היה נעים למדי, קריר ומשחרר, את רעש
הסירנות לא שמע מאז היום בו מצא את הזקן מתחת לחלונו, נראה היה
כאילו חייו קיבלו תפנית חיובית, והכל היה שלו. את רצף מחשבותיו
קטעה נביחה של כלב, נביחה עצבנית ומהירה, צרודה, אלימה.
די, הכלב לא יפריע לו להינות מהערב, זאת אמר לעצמו, עד שגילה
לרוע מזלו שהכלב נובח על הדלת המובילה למרתף הבניין אליו היה
בדרך.
הוא ידע שזה לא ימצא חן בעיניו, והכלב לא ישתוק כל הלילה. כאב
ראש לא נשמע יותר מדי מושך. מנסה להתעלם מהכלב, המשיך בדרכו
לכיוונו. דלת הבניין הייתה פתוחה לרווחה, דבר יוצא דופן, כך
כנראה נכנס הכלב. וגם המנעול על דלת המרתף היה שבור.
הוא קילל, הוא ידע שמישהו נכנס לבית, תמונתו של הזקן, זו
שנחרטה על זכרונו, החליטה לשוב ולהשתובב, אך התמונות שראה לא
היו של הזקן, אלא של המחויך, והממושקף, ושל כל אחד מחברי המעגל
הקטן אותם הכיר טוב.
הוא שלח את ידו לעבר האקדח שהחביא באחורי מכנסיו, ובדיוק של
שעון נכנס למרתף. הירידה למרתף נראתה כאילו נמשכה לנצח, הוא
ציפה שידו תרעד באוחזה את האקדח, אך לא, הייתה היד יציבה,
ונפשו שלווה, רגועה ומחושבת. כאשר הגיע לדלת המרתף הפנימית,
פרץ אותה בעוצמה על רקע נביחותיו של הכלב, וכיוון את אקדחו
כלפי גולגלתו של אותו מחוייך, אשר פגש שבועות אחדים קודם לכן
לראשונה.
המחוייך, נראה קליל מתמיד, אך בעיניו היה משהו נוסף. את הטירוף
שראה הדייר לראשונה בעיניו, הוא ראה שוב, חזק יותר, גולמי
יותר. המחוייך גם החזיק אקדח, וסכין ביד שנייה אותה נתן לאחד
מחברי המעגל האחרים. תטפל בנביחות, הוא הניד את אקדחו מעט מעלה
בסימון הכיוון אליו האיש עם הסכין היה צריך ללכת.

שלושים שניות לאחר מכן נשמעו חריקות בכי של כלב, צורמות לאוזן,
ומבעד לחושך שהציף את המדרגות נראה האיש עם הסכין שמושך את
הכלב, כאילו היה בובה, מחזיק אותו בלסת שלו.
הכלב הקטן, נזרק לאמצע החדר המאובק, אל מול מספר כיסאות תפוסים
ושולחן נוסף, עליו ניירות. בעל הסכין התקדם במהירות חדגונית,
בצעדים גדולים אל עבר הכלב שהשפיל את ראשו, מפוחד, ובתנועה
חדה, הרים אותו ושסף את גרונו לאורכו, עד לחזהו של הכלב.
ההפתעה הגדולה, הייתה של הדייר, הזר, החדש במעגל, שלא חש
מזועזע כלל ממראה הכלב השסוף, אלא כמו כולם, גילה עניין, הסתכל
ברצינות חורקת אל תוך גופתו של הכלב, פעם אחרונה לפני שהיא
מרוסקת על ידי שלושה קליעים מאקדחו של רוצח הכלבים.