"איבדנו אותו" אמר הרופא בקול רם, הוא נאלץ להתגבר על צפצוף
המכונה החזקה, שפשוט עשתה ביפ אחד גדול, כמו הרעש כאשר רק הרמת
את הטלפון ועוד לא התחלת לחייג. "התקף הלב היה פשוט קשה מדי"
אמר לצוות העוזרים שלו, "עשיתם כל מה שיכולתם לעשות ואני גאה
בכם".

הכל היה שחור מסביב והוא נלחץ, "למה הכל שחור?" הוא שאל את
עצמו. הוא נזכר אט-אט באירועים שקדמו למצבו הנוכחי. הוא ישב
בביתו והקליד את הסיפור החדש שלו במחשב, זה היה עוד סיפור
שכנראה ייכשל כמו כל יתר ספריו, מאז ספרו הראשון שהצליח יחסית
ורכש לו קהל מעריצים הוא לא הצליח לכתוב שום סיפור טוב. "איזה
חיים מדכאים" חשב, ואז לפתע חש כאב עז בלבו, הוא נפל על הרצפה
מפרפר והצליח לצעוק פעם אחת הצילו אבל זהו - מאז הוא אינו זוכר
כלום.
"אז למה הכל שחור?" חשב בשנית ואז הבין שעיניו עצומות ממש
בחוזקה.
הוא פתח את עיניו ואור חזק, בהיר ומסנוור הכה בעיניו. הוא מצמץ
קשות, הפנה את ראשו לאחור ולאחר מספר שניות שבה אליו ראייתו
התקנית והוא הביט סביב.
וכמה שהוא היה שמח שפתח את עיניו.
המקום שבו הוא נמצא היה כנראה המקום היפה ביותר שראה מימיו  :
הכל היה מכוסה בדשא ירוק קצוץ בדיוק בגובה המתאים, עצים צמחו
במרחק וריח נפלא של פרחים התנוסס באוויר, צפצוף ציפורים נשמע
והכל היה שטוף שמש  ויפה, האוויר היה קריר בדיוק במידה הרצויה
ורוח קלה נשבה על פניו.
"היכן אני?" חשב האיש והחל ללכת קדימה לעבר מקום לא ידוע. "אני
נורא צמא" חשב לעצמו  ולהפתעתו הרבה הופיעה מולו לפתע כוס
ענקית של המשקה האהוב עליו ביותר :  קולה קרה כקרח. האיש קפץ
לאחור ולא הבין מהיכן הופיעה כוס זאת. הוא הסתכל סביב אך לא
היה שם איש, רק מעט חיות שרצו להן בעשב. "האם המחשבה שלי הרגע
התגשמה?" הוא חשב לעצמו, "טוב, אני רוצה גם פיצה טעימה
ועסיסית" חשב בצחוק ולפתע הופיעה מולו פיצה טעימה ועסיסית,
האיש הסס מעט אך לבסוף החליט לטעום מהפיצה ולאחר שנגס בה הוא
הבין שזו גם הפיצה הטעימה ביותר שטעם מעודו.
בשבוע הראשון הכל היה מושלם וכל משאלה של האיש התגשמה (הוא
ביקש מכוניות פרארי שהדלק בהן לא אוזל, כסף  ,זהב ובקיצור כל
מה שחפץ בו), הוא טייל לו במקום והבין שזהו באמת המקום היפה
והמיוחד ביותר שקיים, מעיינות של מים מתוקים בצבצו להם מבין
העצים והאיש חש רגוע ושליו , חיות היו שם בהמוניהן אך לא סתם
חיות אלא חיות ידידותיות שלא פחדו להתקרב אליו ורק רצו לשחק
איתו כל הזמן.
דבר אחד היה באמת חסר במקום זה- אנשים. פשוט לא היו שם אנשים
והוא היה היחיד בכל העולם המדהים הזה , לא היה לו עם מי לחלוק
את הכל ולמי לספר את הרגשתו, והדבר שבאמת היה מוזר הוא שגם
שכשאשר הוא ביקש אנשים נוספים במחשבתו האנשים שהופיעו לא ידעו
לדבר ורק עשו כל מה שביקש (כמובן שהוא ביקש נשים יפות שיספקו
לו את כל צרכיו וכך באמת היה, והנשים שהופיעו היו כה יפות
ומדהימות עד שהאדם כמעט התעלף כשראה אותן). "למה חיכיתי 44 שנה
כדי להגיע למקום הזה ומי בכלל צריך אנשים כאשר אתה נמצא במקום
שכזה" חשב.
וכך עברה לה חצי שנה והאדם היה מאושר מאין כמוהו, והיה לו כמעט
כל מה שרצה, אך הכמעט הזה הפריע לו יותר ויותר- הוא היה בודד
מאוד והיה צריך מישהו לחלוק אתו את הכל, ויותר היה חסר לו
מישהו לאהוב, מישהו שידבר אתו ויאהב אותו. לא משנה כמה ביקש,
משאלות אלה אף פעם לא התגשמו.
יום אחד בזמן שטייל לו ואתו 10 נשים מדהימות הוא חש מעט עצוב
ולפתע עלתה בו המחשבה שהוא עדיין לא יודע היכן הוא נמצא והרי
פתאום מרחוק הוא ראה שלט שעליו נכתב "ברוך הבא ל.", אך המילה
השלישית הייתה קטנה מדי והוא לא יכל לראות, "סופסוף אדע איפה
אני" חשב, הוא החל לרוץ במהירות לעבר השלט וככל שהתקדם פניו
הפכו מאדישות (כבר במשך כשנה הן היו בערך באותו מצב ) להמומות,
וכאשר היה במרחק של 50 מטר מהשלט הבעת פניו הייתה לגמרי
מוטרפת. "אני לא מאמין" חשב לעצמו (אך בלבו ידע שכבר הבין זאת
הרבה לפני ורק ניסה שלא לחשוב על כך), בשלט נכתב "ברוך הבא
לגיהינום".
האיש היה המום והבעת פניו הראתה זאת בבהירות מפחידה, מה פתאום
גיהינום הוא חשב ומה לעזאזל אני עושה כאן??? אבל הדבר שהכי
הפחיד אותו הייתה העובדה שהוא ידע היכן הוא נמצא אך ההנאות
החומריות לא נתנו למוחו לעכל את הדבר.
לאחר מספר שניות אמר האיש, או יותר נכון צעק בכל נשמתו "אני
רוצה להיות בגן עדן".
שוב הכל היה שחור מול עיניו, והפעם הוא ניסה לפתוח את עיניו
מיד. המקום שראה מולו היה אפל, קר ומלוכלך והאיש לא הבין למה
הוא הגיע לכאן. "אני רוצה להיות בגן עדן" צעק בשנית בתקוה
שאולי הפעם יעבור באמת לגן-עדן אך שום דבר לא השתנה, הוא החל
להתקדם ובדק האם מחשבותיו עדיין מתגשמות במקום מגעיל ומלוכלך
זה , "אני רוצה פיצה" חשב ( אחרי הכול, זאת הייתה משאלתו
הראשונה )  אך משאלתו לא התגשמה. הוא היה כל כך רגיל שמשאלותיו
מתגשמות עד שפשוט שכח שכך לא תמיד היה המצב.
הוא הבין שהוא נמצא במין סמטה צדדית ומלוכלכת וכשהחל ללכת הוא
הגיע לפתע לאמצע של רחוב סואן ועמוס במכוניות, ושוב הבעת פניו
הייתה המומה ,   "אני לא מאמין" חשב, "אני שוב במנהטן" עיר בה
חי למעלה מ- 20 שנה.
הוא קרא לאחת מהמוניות הצהובות שעברו מולו והנהג עצר.   "היכן
אני?" שאל את הנהג.
לפי הבעת פניו של הנהג היה ניתן להבין שהוא בטוח שהוא מדבר עם
עוד איזה פסיכי ( והרי לא חסרים פסיכים במנהטן ) ולכן החליט
הנהג לענות " הגעת לכדור-הארץ, ברוך הבא" ובעודו אומר זאת פרץ
הנהג בצחוק.
אולי תשובתו של הנהג הייתה נשמעת לכל אדם אחר בעולם כשטותית
ומעליבה אבל בשביל אותו אדם זאת הייתה בדיוק התשובה שחיפש
"תורה רבה, אדוני" הוא אמר וקולו רטט מבכי.
הוא מהר להגיע לביתו וכל הדרך חשב שאולי הכל היה רק חלום  אך
ידע שלא כך הדבר. כאשר הגיע לביתו וראה שם את אשתו ושני ילדיו
רצים אליו עם חיוך ענקי ושואלים היכן היה במשך כשבוע , הוא
הבין את פשר כל מה שקרה לו - הוא הבין שחייו הקודמים והפשוטים
הם בעצם גן העדן האמיתי ולא המקום בו היה קודם.
ובלילה, כשאשתו ישנה לצדו עם חיוך על פניה, אותו חיוך שלא ירד
מפניה מאז ראתה אותו באותו ערב מגיע לפתע, אותו חיוך שהיה גם
על פניו מאז שהבין שחזר לעולמו האמיתי שאותו הוא כל כך לא
העריך לפני, רק אז כשהכל היה שקט וכולם ישנו הוא החל לחשוב.
הוא לא ספר למשפחתו את מה שבאמת קרה לו כי הם רק יחשבו אותו
למשוגע, והוא לא רצה להודות שהוא הגיע לגיהינום ושהוא נהנה שם
למשך זמן מה לשכב עם אלפי נשים מדהימות.
"מוזר שאף איש עדייו לא חזר כמוני לעולם לאחר שמת" חשב, אך הוא
ידע שבאמת הדבר אינו מוזר כלל כי, הרי, כמה אנשים כבר באמת
יחשבו שהמקום הנפלא שבו הוא היה מקודם הוא לא גן העדן האמיתי
ויבקשו להיות בגן עדן. והוא נרדם עם חיוך על פניו ועם הידיעה
שאיש מלבדו עדיין לא יודע שגן העדן האמיתי זה כאן -  במציאות
שלו , ושלנו .