"עיד מילאד סעיד, מיסטר פרזידנט!"  (סיפור ממלחמה שאולי
תהיה)..


זו כבר שעת לילה קרה ומאוחרת ומובן כי בימים טרופים שכאלו אין
כבר נפש חיה בין החולות שמסביב. אפילו מטוסים אינם נוחתים או
ממריאים בשדה דב הסמוך.  אף מכונית אינה עוברת בכביש הארוך
והצר המחבר בין רחוב אשכול לבין מלון מנדרין. נראה כי כולם
בבתיהם, יושבים וצופים במהדורות החדשות, או סתם בסרטים
משעשעים, ומחכים לצפירה הבאה.
והנה דמות פוסעת חרש לאורך הכביש. זו דמות ממוצעת קומה ורזה,
עטופה במין מעיל עור חום ועוטה קפוצ'ון על ראשה. היא עוברת את
כמה מאות המטרים המפרידים בין הצמת לבין עיקול הכביש ואז חוצה
אותו ומתקרבת אל עבר האישה היחידה שעומדת- ניצבת שם. זו אישה
גבוהה, שיערה צבוע לבלונד ועיניה מוגנות על ידי משקפי שמש
כהות. ראשה מכוסה במטפחת צבעונית והיא לובשת מעיל גשם אפור
וארוך שחגורתו פתוחה והוא חושף מתחתיו שמלה שחורה, המכסה עד
מתחת לברכיה וחולצת בטן ורודה, המגיעה לטבור עם עגיל מתגרה
בתוכו.  על כתפה הימנית מונחות שתי רצועות. האחת של תיק עור
שחור וקטן ואילו האחרת מחוברת לקופסת הקרטון, בה נמצאת המסכה.

הדמות מתקרבת עד שנעמדת מולה ואילו האישה מסיטה את משקפי השמש
שלה כלפי מטה ובוחנת את הבחור השחום המביט בה בחזרה בעיניים
ירוקות ומלאות תשוקה.
"הי, כבר כל כך הרבה זמן שלא ראינו אותך פה" היא אומרת- לוחשת
לו. "ואני חשבתי שכבר שכחת ממני.."
הבחור מחייך ומשפיל מעט את ראשו. "לא, לא שכחתי ממך.." הוא
משיב.  "תאמיני לי שלא שכחתי.."
"אז לאיפה נעלמת?.."     "קצת קשה להגיע, עכשיו שיש מלחמה..
אצלנו כל הזמן יש עוצר.. בקושי הצלחתי לעבור את המחסומים של
הצבא.. כמעט ותפסו אותי.."    "רגע.. אתה רוצה להגיד לי
שהסתכנת ובאת לפה במיוחד בשבילי..?"  היא שואלת וחיוך מהול
באושר מופיע על פניה.   הבחור מהנהן בראשו ושוב משפיל את מבטו.
"אז מה שלומך?" היא שואלת ומתקרבת אליו מעט.   "ככה-ככה.. את
יודעת.. אין עבודה ואין אוכל והצבא כל הזמן מזיי.. כל הזמן
דופק אותנו...  ואיך אצלך?"    "בד-יוק, אבל בדיוק,  אותו
הדבר..רק שאצלי, אתה יודע, זה לא רק הצבא.." היא אומרת והבחור
שוב מחייך ומרים אליה את ראשו ואז היא מסירה את משקפיה, מפילה
על הארץ את התיק ואת הקופסה ונצמדת אליו לנשיקה ארוכה ולוהטת,
נותנת לשדיה לנוח על חזהו בקולות נשימה עמוקים.. היא מניחה את
ידיה על הצד האחורי של מכנסי הג'ינס שלו והבחור מחזיר אחריה
ומלטף בעדינות את ישבנה המעוגל. לאחר כמה שניות הוא לוקח את
ידו השמאלית ומעביר אותה לעבר האגן הקדמי.  היא מתנתקת ממנו
לרגע ומביטה עליו בחיוך.  "מה קרה.. חשבת לרגע שזה כבר לא
שם..?"  הבחור מגחך מעט ומרכין את ראשו בפעם השלישית.  היא
צוחקת ומסיטה את ראשה לאחור.  "אמרתי לך כבר שאתה כזה
ביישן?".
 הוא משיב בראשו לחיוב.   "אל תדאג.." היא שוב ספק אומרת ספק
לוחשת   "ברור שהשארתי אותו. אני יודעת הרי שבשביל זה באת..
בשביל זה כולכם באים.."   "לא נכון" הוא משיב כאילו בתרעומת.
"לא באתי בשביל זה.. באתי בשבילך.."  והיא שוב מסיטה את ראשה
לאחור ופורצת בצחוק ואז נשכבת על החול הרך ולוקחת אותו
אחריה..

.. "את יודעת, בכפר שלי הם חושבים בטח שאני נפגש עכשיו עם
חבר'ה מהחמאס, או מאז-אל דין אל- קסאם, או משהו כזה. בחיים שלי
לא נפגשתי עם מישהו מהחמאס, לדבר על פעולות, אבל זה עוזר לי
שהם חושבים ככה כי אם בכפר שלי היו יודעים שאני בא אלייך, אז
היו תופסים אותי, כמה מהצעירים אצלנו, גוררים אותי לחורשה על
הגבעה ליד, דופקים לי מכות רצח עם מוטות ואבנים ובסוף שאוויד,
זה הבחור הכי חזק אצלנו, היה תופס אותי בגרון ושוחט אותי עם
הסכין שלו.."
"..בגלל שאני יהודייה, בגלל שאני זונה, או בגלל שאני
קוקסינלית..?"
"האמת? בעיקר בגלל.. הדבר השלישי שאמרת.. הם בעצמם היו הולכים
לזונות יהודיות כשלא היה עוצר..אבל זה שמישהו מהכפר שלהם, או
מהמשפחה, הולך למישהי שהיא חצי.. את יודעת.. חצי- חצי.. אז
בשבילהם זה איבן מאות'... בן מוות..."
שניהם שוכבים כעת עירומים על החול, ראשה מונח על כתפו, שניהם
מביטים אל הלילה השחור והמעונן למחצה שמעליהם, ושניהם נותנים
לרוח הים החרישית לעטוף אותם וללטף את גופם הלאה..  הם שוכבים
צמודים זה אל זה ומחובקים, מנסים להתחמם, זה בגופו של זה..
"אבל אתה יודע הרי שאני לא דבר כזה 'חצי- חצי'.. אתה יודע שאני
אישה.."
"כן..אני יודע.. אבל מה אני יודע זה לא משנה בכלל את מה שהם
חושבים..את מבינה..?"   היא מהנהנת לעצמה ונאנחת..    הוא מלטף
את כתפיה הרחבות ובולע את רוקו     "..תגידי..יש לך..את
יודעת..חבר?"
היא מסובבת את ראשה אליו ומחייכת לעצמה   "לא..היום כבר
לא..פעם היה לי.."
"הא.. אתם.. אתם נפרדתם?"      "לא.. פשוט סתם נהרג... היה
חייל.."      הוא שוב בולע את רוקו
"אני..אני מצטער לשמוע זה.."   "תודה" היא אומרת ושוב מחייכת
לעצמה   "..אתה יודע שבכלל לא הייתי בהלוויה שלו.. תמיד הוא
היה אומר לי, כאילו בצחוק, שאם יקרה לו משהו אז שאני לא אגיע
להלוויה כי אז יצטרכו לקבור גם את ההורים שלו יחד אתו.. אבל
אני הבנתי שבעצם הוא מתכוון לזה גם באמת ואז, כשזה קרה, פשוט
נשארתי בבית.."      "... מה, ואף פעם לא היית בקבר שלו..?"  
"נסעתי פעם אחת, ולקח לי שלוש שעות ,בשיא החום, עד שהגעתי
ומצאתי את החלקה הנכונה, אבל כשסוף סוף התקרבתי אז ראיתי שם
מישהי מבוגרת, אולי אימא שלו או אפילו הסבתא, יושבת ליד האבן
ובוכה ככה לעצמה.. אני זוכרת שרציתי להתקרב אל האישה הזו, לחבק
אותה קצת ולספר לה מי הוא היה בשבילי..מאוד רציתי.. אבל בסוף
הסתובבתי במקום וחזרתי כמו שבאתי...שלוש שעות לקח לי עד
שהגעתי.. ובסוף ויתרתי מלראות אותו.."
היא שוב נאנחת ומסתובבת אליו. "נו, אתה רוצה עוד פעם..?" היא
שואלת ומחייכת    "אני..אין לי מספיק כסף לעוד פעם.."    "נו..
אתה יודע שמה שיש לך זה מספיק לי.. גם ככה אין עכשיו עוד
קליינטים.. כולם בבית, עם האישה והילדים, מול הסי-אן-אן, מחכים
לשים את הטקסטורה המכוערת הזו על הפרצופים שלהם.. אז זה לא ככה
שאם אני אהיה אתך שוב פעם אז אני אפסיד מישהו חשוב אחר..נכון?"
היא מקרבת את ראשה אליו ומתחילה ללטף את איברו הרפוי..  
"וחוץ מזה.. לא רק היוסוף שלך הוא היחיד שבא לו ליהנות
הלילה.."
הוא פורץ בצחוק והיא נצמדת אליו בחוזקה, נועצת את ציפורניה
הארוכות בגבו ואת רגליה, הארוכות לא פחות, שולחת לחבוק את
אגנו.
וכך היא מתיישבת מעליו, מצמידה את ידיו לחול הרך, צוחקת בהנאה
ומסיטה את ראשה לאחור, כמו בהתחלה..  "תראה!!" היא צוחקת
וקוראת בקול   "תראה את רידינג.. הארובה הזו נראית כמו זין
ענק וצבעוני, מלא אורות מהבהבים, זקור אל-על אל השמיים ופולט
עשן מרוב תשוקה וחרמנות.." והיא צועקת בעצמה אל השמיים ואז
מתפוצצת מצחוק אל תוך הכתף שלו, והוא מצליח לשחרר את ידיו
מאחיזתה, ולהסתובב מעליה, וכך שניהם נאבקים זה בזה, ומתגוששים
על החול החם וצוחקים בקולי קולות..   הוא מנשק בעדינות את עור
גוה החמים, היא מצמידה את ידיה אל ישבנו, הוא נצמד אליה בשקט
ובעדינות, והיא מרימה את ראשה אל מעל לחול, עוצמת עיניה ונאנקת
חרישית..

אור מסנוור של פנסי מכונית מוטל עליהם מתוך החשיכה ואליו מלווה
רעש חזק של מנוע.. שניהם מתרוממים במהירות, מבוהלים והמומים,
עיניהם מצומצמות מפני האור המסמא, היא מייד מסתובבת ושניהם
מתחילים לגשש במהירות אחר בגדיהם..  מתוך הרכב נשמעות מחיאות
כפיים ויללות קולניות. מישהו צועק לאחר- "אמרתי לך לעזוב את
הסטארטר, נכון!? יאנעל רבאק.."   "נו..אז מה קרה..אז הם גילו
אותנו...תמשיכו, תמשיכו..אל תשימו לב שאנחנו פה....נו
תמשיכו..."      אבל שניהם כבר לבושים  "תעזבו אותנו!"  היא
צועקת אל האנשים שברכב. "תלכו מכאן בבקשה!"        "נו, בחייאת
רבאק! תמשיכו.. כבר התחלת לזיין אותה מאחורה כמו שצריך.. סוף
סוף יש פה עניינים מתחממים.. מקודם שבאנו שעה שכבתם שם וזיינתם
את השכל..כבר התחלנו להירדם מרוב שיעמום.. אפילו לא הבנו שאת
זונה עד שראינו פה ליד את מה שאת לובשת..חשבנו שסתם ברחתם
מהבית ובאתם לפה להתחרמן.."        "טוב, ה-ב-נו שבאתם לכאן
להתחרמן..ועכשיו אני מבקשת מכם בצורה הכי יפה שאפשר, לעזוב
בבקשה.."       "למה, מה תעשי לנו אם לא?"....          
......"אני פשוט אקרא למשטרה.."      ושוב הם פורצים בצחוקם
הקולני    "וואלה, הנרקומנית הזאתי תקרא למשטרה.."    
"מצטערת, אבל אני בחיים שלי לא השתמשתי בסמים.."    
"אז בשביל מה את זונה...?"    היא עוצרת בעצמה, מהססת מה
להשיב. אין הרי שום סיכוי שבעולם שהיא תספר להם על הניתוח.    
 "היא זונה למה אין לה כסף לילדים שלה..הבעל שלה בכלא.." נשמע
לפתע קול חרישי לידה. היא מביטה אליו מופתעת.    
...... "וואלה,וואלה,וואלה.. זה ערבי..זה ערבי!"  
"כוס-אמ-אמ-אמק..יש פה ערבי..צאו, צאו, צאו מהאוטו!!"    דלתות
הרכב נפתחות במהירות ונטרקות בחזרה.שלוש דמויות אפילות יוצאות
ומתקרבות אל השניים. הוא מביט אל שלושת הדמויות המתקרבות אליו
במהירות. היא מביטה בו. שלושתן שחומות כמוהו ולרגע הן נדמות
בעיניו כחבריו מהכפר.. לרגע נדמה לו כי הוא נמצא בחורשה האפילה
והנה שאוויד, האיום והנורא,  מגיע בכדי לשחוט אותו. הוא נרעד..

עכשיו הם מקיפים אותו. הגדול מבין שלושתם, זה שקרא להם לצאת מן
הרכב, נעמד מולו ומביט בו במבט שונא ומאיים.  "מה אתה עושה פה,
הא?! יאללה, לך, לך תחזור ליפו... להההך, כס אאאאמק...מה קרה,
אתה מזיין זונות ואחר כך אתה בא לזיין את הבנות שלנו ולהדביק
אותם באיידס..מה אתה חושב, אני לא יודע איך אתם באים כל שישי
לילדות מתל אביב שיוצאות למועדונים, ואתם מדברים אליהן ככה
חלק-חלק, כמו נחשים ואלה, השרמוטות האלה, אחר כך מייד באות
אחריכם..מה קרה, לא הספיק לכם מה שעשינו לכם באבולעפיה
ובאווזי..אתה רוצה אולי לקבל גם טיפול אישי ממני..?"   אבל הוא
נשאר, נטוע במקומו, נטוע בחול.  
"בונ'ה, זה לא מיפו זה.." אומר אחד מהשניים האחרים  "סתכל עליו
איך הוא לבוש. אלה מיפו תמיד לבושים יפה. זה מהשטחים זה..."
נשימתו נרעדת
הגדול מחזיר אליו את מבטו ובוחן אותו כעת.    "תגידו, את מי
בדיוק אתם חושבים שאתם מפחידים עם כל הנאומים האלה שלכם..הא?"
היא מתקרבת לפתע אל הגדול. "כל הזמן שומעים אתכם, פה גדול,
פקה-פקה.. לזיין את הערבים..לזיין את הערבים.. אבל כשאתם
עובדים איתם בשוק אתם יודעים שהם העוזרים הכי טובים שיכולים
להיות לכם, ושבלעדיהם כל יום חצי סחורה הייתה נשארת ונרקבת.."
הגדול מסתכל כעת לכיוונה. עכשיו תורה להיבחן במבטו המאיים. "יא
חתיכת זונה. מה את פותחת ת'פה שלך, יא שרמוטה..תראי, רק ערבים
באים אלייך.. בטח יש לך כל כך הרבה כינים בכוס שאת.." ולפתע
הוא משתתק ובוחן אותה שוב, הפעם יותר מקרוב. הלילה החשוך מפריע
לו להבחין בדיוק בפרטים. הוא מצמצם את עיניו, מביט בתווי פניה,
בוחן את כתפיה הרחבות ואז מוריד את עיניו לעבר אגנה. השמלה
מפריעה לו לאתר את מה שהוא מחפש, ואז הוא מתקרב ומושיט את ידו
ואוחז במפשעתה.   "ואללה, אנ'לא מאמין!! זה קוקסינל זה!!!" הוא
צועק אל החברים שלו ואז.. "איה!!!"  הוא צועק בכעס ומביט בה
בהפתעה גמורה לנוכח מכת הסטירה המצלצלת. היא מסתכלת אליו   "זו
הפעם האחרונה שאתה נוגע לי שם בלי הרשות שלי.." היא אומרת לו
בקול שקט ותקיף.  כעת מבטו יורק אש ודם ותימרות עשן ומבלי
לחכות הרבה הוא מנחית על לסתה מכת אגרוף איומה, שמסובבת את
פניה ואת כל גופה, והיא נופלת, נאנקת, על החול.
הוא נעמד מעליה
"גם שרמוטה נרקומנית, גם קוקסינל מקבל בתחת, וגם מזדיינת עם
ערבים..טפו" הוא יורק עליה בשאט נפש אבל אז, בדיוק אז, הוא
מרגיש משהו נתלה עליו מאחור, ממש בחוזקה, ובזרוע, לא חזקה
במיוחד, מקיפה את גרונו. השניים האחרים קופצים ממקומם ומנתקים
את הבחור הרזה, לבוש מעיל הקפוצון, מגבו של חברם. הם אוחזים בו
בשתי זרועותיו. הגדול מסתובב, שוב המום ומופתע, שוב במבט של
חיית טרף. הבחור הרזה מנסה להיאבק בהם ולהשתחרר מאחיזתם, אך
ללא הצלחה. "קחו אותו שם מאחורי השיחים. שלא יראו אותנו
מהכביש" הוא מורה לשני חבריו ואלה עושים כן. הגדול בא אחריהם
ושם, מאחורי שיחי החולות הסבוכים הוא נעמד מול הבחור השחום,
הלא גבוה והרזה הזה.
הוא מביט בעיניו היפות, הירוקות.

רעש תופי מלחמה ממלא את שמי העיר האפלים, את שמי החולות
הבודדים. מנגינת תפילה, של אישה, חודרת אל השמיים האלו וממלאת
אותם בקולה החרישי והמסתלסל.

הגדול מקרב את פניו אל אותן עיניים ירוקות ואז הוא לוחש בקול
שקט ומלא חימה "יא חתיכת ערבוש אוכל בתחת.. מי בכלל הרשה לך
לבוא לפה..לא שמעת שאתם בעוצר..באת להתפוצץ, הא? לקחת איתך כמה
מהילדות האלה שהחברים שלך ביפו מזיינים כל יום.. אל תדאג.."
הוא מהנהן בראשו ולראשונה מחייך חיוך קטן ומרושע   "אל תדאג,
אחרי שנגמור איתך פה נעביר אותך למשטרה..יש לי שם חבר והוא
יגיד לי איפה אתה גר .. ויש לי גם חברים שמשרתים אצלכם, כולם
סמ"גדים או מים- פאים.. הם כבר ימצאו את העיר או הכפר המסריח
שלך,והם כבר ידאגו להעביר אצלכם את הסיפור על הערבוש שמזדיין
בתחת,  ופתאום תקום יום אחד בבוקר ותראה איך כל המשפחה,
והחברים, וכל האנשים בכפר או בשכונה המזדיינת שלך, מסתכלים
עליך כאילו נפלת מהירח.. חכה, חכה.. מה שאנחנו נעשה לך עכשיו
ומה שהמשטרה תעשה לך אחר כך, זה יהיה כלום לעומת מה שהחברים
הערבושים שלך יעשו לך, ביום שתחזור הביתה.."   והוא אוחז את
צווארו של הבחור ומחדיר לו אגרוף היישר לבטנו. השניים האחרים
מרפים מאחיזתם והבחור מתקפל אל הקרקע החולית. הגדול מתכופף,
תופס בשיערו של הבחור ומרים את ראשו
"..רק להתפוצץ ולזיין אתם יודעים.. אתם לא בני אדם, אתם.. אתם
זבלים של בני אדם.. אתם ערמה של תולעים על גוש של חרא.. תולעים
מזדיינות בתחת שמביאות לנו מחלות.." והגדול מרים את ידו גבוה
ואז מנחית מכה אדירה על מצחו של הבחור ירוק העיניים וזה נופל
שוב ממוטט אל הארץ, אך הגדול אינו מרפה ומתחיל לבעוט בו ללא
רחם. "טוב, יאללה בוא! עזוב אותו כבר" קורא אליו אחד מהשניים
האחרים אך הגדול אינו מקשיב ורק ממשיך לבעוט.
ואז, לפתע, כמו ברק, מתוך החשיכה, מתוך החולות הבודדים, מתוך
השמיים האפלים וקולות תופי המלחמה, מגיחה האישה הגבוהה,
הבלונדינית, לבושה בשמלה השחורה ובחולצת הבטן הוורודה, אוחזת
בצעיר הגדול, מטיחה אותו בחוזקה כלפי מטה, משכיבה אותו על גבו,
מתיישבת על בטנו כשרגליה הארוכות מרתקות את זרועותיו, ומתחילה
להכות אותו, בכל כוחה, בפניו ההמומות.
"..חתיכת מאנייאק בן- זונה.." היא מסננת   "אתה חושב שזה שאני
עכשיו אישה, אז זה הופך אותי לאיזו חתולה מסכנה שאפשר להרביץ
לה ולירוק עליה וללכת..." היא מנחיתה עליו אגרוף אחר אגרוף,
ומאפו ופיו מתחילים לפרוץ קילוחי דם      "אתה לא חושב שגם אני
הייתי פעם נער, כמוך, שלמד טוב- טוב איך ללכת מכות ולהרביץ
לנערים אחרים שהיו כל הזמן מציקים לו בגלל שהוא 'מתנהג כמו
נקבה' וכל הזמן אומרים לו  'אתה ונמרוד סתם הומואים
מזדיינים..ראינו אתכם אתמול מאחורי השיחים מתנשקים ומחזיקים
ידיים..בוא נראה אותך גבר מרביץ לי עכשיו..' אז מה אתה חושב,
יא חתיכת פושטק דמה שכמוך? שלא הייתי באה כמו 'גבר' ומרביצה
להם..?"  השניים האחרים מביטים במחזה, המומים, אך אינם
מתערבים
"אתה חושב שלא נזכרתי בך עכשיו..? באת לפה פעם אחת והיית עם
אחת הבנות כאן. אז אולי ניסית את זה רק פעם אחת אבל העניין הוא
שניסית.. אתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שאתה סתם ערס עלוב
שמחביא בתוכו קוקסינל קטן, אבל במקום לתת לקוקסינל הזה לצאת
החוצה, אז אתה הולך ומרביץ לקוקסינליות אחרות ולהומואים ולסתם
'ערבושים'... היה לי פעם חבר..אתה בטח היית קורא לו 'תולעת על
חרא שאוכלת בתחת'.. אבל הוא באמת היה גבר..לא כמוך..הוא נתן את
החיים שלו כדי שאנשים כמוך יוכלו ללכת ולהרביץ לקוקסינליות
ולהומואים ולערבים, סתם כי בא להם להוציא אגרסיות.." ואז היא
מתנתקת ממנו, מתרוממת וצועדת מעט לאחור.
פניו של הצעיר הגדול שטופות בדם. הוא מתנשף ונאנח, כולו כואב
ודואב.   הוא מביט אליה ואז מביט אל חבריו  "סתומים..מה אתם
עומדים פה ככה..לכו לאוטו ותביאו מהבגז' את המוטות.." שני
החברים ממשיכים לעמוד במקומם, מהססים    "נו, לכו כבר!!" הוא
צורח    "...בו'נה, המוטות האלה יכולים להרוג.." אחד מהם אומר
בשקט וניגש אליו לעזור לו להתרומם  "עזוב, בחייך..בוא ניסע כבר
הביתה..תן לשתי הקוקסינלים האלה ללכת כבר.."  אבל הגדול דוחף
את חברו מעליו בפראות ומתחיל לצעוד במהירות אל עבר הרכב, שעומד
כמה עשרות מטרים משם.
האישה רצה גם היא במהירות אל הבחור הרזה, שעדיין שוכב חצי
מעולף על החול החם, ומנסה לעזור לו להתרומם ולתמוך בו כאשר הם
צועדים באיטיות  אל תוך חשכת החולות.  הם אינם מספיקים להתרחק
הרבה כאשר הצעיר הגדול כבר צועד לכיוונם במהירות, מוט
אלומיניום ארוכה וכבדה, בידו הימנית.
תוך שניות הוא משיג אותם ומכה בהם מאחור, בכל אחד מהם, בכל
כוחו. הוא אינו פוסק גם כשהם נופלים שוב אל הארץ, פניו אדומות
מדם ומזעם גם יחד ועיניו אדומות מטירוף איום.
"..עכשיו אתם תמותו.." הוא מסנן אליהם ומניף, שוב ושוב, את
המוט המתכתי והקר.

עוד מכה... ועוד מכה.... ועוד מכה...  "עכשיו אתם תמותו..."

ושוב נשמעים תופי המלחמה בשמיים האפלים ושוב נשמע קולה החרישי
והמסתלסל של האישה המתפללת, מתנגן בשקט מתוך העיר הגדולה אל
תוך שמי הלילה, אל תוך שמי החולות ושמי הים.

והנה, לפתע, נהפך הקול החרישי והמסתלסל לקול תרועה רחוקה, קול
תרועה עולה ויורדת, שפוגעת בשמי הלילה וחוזרת מהם בחזרה אל
העיר ואל החולות ואל הים. ולתרועה הרחוקה הזו מצטרפים עוד
קולות כאלו, הולכים וקרבים, הולכים ומתחזקים.
שני האחרים רצים אל חברם הגדול ומנסים לאחוז בו  "בוא!!" הם
צורחים לו  "יאללה, עזוב אותם כבר! אתה לא שומע..יש אזעקה!!
אין לנו פה בכלל מסיכות! עזוב אותם כבר!.." הם קופצים ונתלים
עליו מאחור, מנסים לגרור אותו אחריהם, אך הגדול כלל אינו מבחין
בהם וכמהופנט ממשיך במכות המוות שלו. לבסוף אחד מהם תופס את
פניו של הגדול, מסובב אליו את ראשו ומחטיף לו סטירה אדירה. רק
אז נראה כאילו והצעיר הגדול מתעורר בחזרה. הוא ממצמץ בעיניו,
מביט תחילה אל החברים הצועקים אליו ומנסים למשוך אותו, מביט אל
הדמויות, שותתות הדם, השוכבות ללא נוע על החול, מביט במוט
הארוך שבידו ואז לראשונה זוקף את ראשו, שומע את התרועה המאיימת
העוטפת את השמיים. הוא משליך את המוט ופונה לרוץ אחר חבריו
ואלו מתרחקים מהמקום בריצה עד שמגיעים לרכבם, מתניעים אותו
ונוסעים משם במהירות.

כעבור דקות מעטות נשמעת תרועה נוספת.  אזעקת שווא.  השקט חוזר
אל השמיים, אל החולות ואל העיר.
שתי הדמויות עדיין שכובות על הארץ. מתנשמות בכבדות. דמם מכתים
את צבע החול האפרפר, בצבע שחור-כהה המהווה מין השתקפות לחשכת
הלילה שמסביב. ראשונה קמה האישה. היא ניגשת אל הבחור ועוזרת לו
להתרומם, באיטיות. "בוא.." היא לוחשת לו ואוחזת בו ברוך  
"צריך להסתלק..הם עלולים לחזור.."
הבחור נעמד על רגליו, שיניו שבורות, אפו מרוסק וחתך עמוק לאורך
רקתו. וכך הם מתחילים לצעוד באיטיות, על החול הרך, לעבר הכביש,
תומכים ונתמכים זה בזה.
"כדאי שנתפוס טרמפ ונגיע לבית החולים.." היא לוחשת ואז כשרואה
את המבט המפוחד בעיניו היא ממהרת להרגיע  "אל תדאג..לא יקרה לך
כלום..תסמוך עליי...אני לא אתן שיפגעו בך שוב.."  היא מביטה אל
עיניו הירוקות והפצועות ושוב מחייכת, מזה זמן כה רב. גם הוא
מחזיר בחיוך רפה.
לפתע היא צוחקת    "אתה יודע..אני צריכה להגיד תודה לסדאם
שלכם.. אם לא הוא אז באמת היינו גומרים עכשיו את החיים שלנו
כאן בחולות.."    הם ממשיכים לצעוד, במרחק מה מהכביש, בכדי
שיוכלו לראות ולא להיראות.  רוח חרישית מתחילה לנשוב, מביאה
עמה אוויר ים קריר ומחייה.
ואז, כך לפתע, פורץ הבחור הרזה בצחוק גדול וקולני. צחוק פרוע,
כמעט היסטרי. הוא מאבד את שיווי משקלו ונופל בחזרה אל הקרקע
החולית והאישה מביטה בו כלא מבינה.  "מה קרה?" היא שואלת בדאגה
"אתה בסדר?"...     הבחור ממשיך לשכב על הארץ, ידיו ורגליו
הדואבות שרועות לכל העברים,והוא צוחק וצוחק..
"לא..זה פשוט..פשוט..חשבתי על משהו" הוא אומר בחיוך כשמצליח
להירגע קצת    "פשוט דמיינתי עכשיו..בא לי ככה לראש.. ולא
הצלחתי להירגע.." אך היא ממשיכה לעמוד מעליו ומביטה בו
בתימהון
"...תתארי לך... פשוט תתארי לך, כן? ..לסדאם חוסיין יש יום
הולדת..ועושים לו חגיגה ענקית, עם משתה ומאכלים ומתנות.. יש שם
מאקלובות, וסלטים ..וקובה..וסיגארים.. ועוגיות עם
תמרים....וכנאפות..ושותים שם מורדיה וקפה בדווי...    וגם כל
המנהיגים הגדולים באים לברך אותו וכמובן לסעוד..נמצא שם אבו-
עמאר שלנו...ונמצא שם הנשיא אסד..וקדאפי...ואת יודעת מה..אפילו
הגנרל שרון נמצא שם..כי כבר יש שלום וכולם באים לימי הולדת של
כולם.... והנה..מגיעה עוגת היום הולדת...זו עוגה ענקית...כמעט
שש קומות..מלאה בחילבה ומכוסה בדבש ומהלביה... והנה פתאום
העוגה נפתחת ואת יוצאת ממנה, כמו רקדנית בטן, ערומה כמו בציור
הזה..של אפרודיטה...את מתרוממת לאט-לאט והם כולם מסתכלים על
השדיים המדהימות שלך..שדיים כאלו הם לא ראו אצל אף בחורה אחרת
בממלכה...ואפשר כבר לראות את החיוכים שמופיעים אצל אדון סדאם
ואצל כל העוזרים החרמנים שלו ואצל כל המנהיגים והגנרלים
שנמצאים שם....ואת מתרוממת ומתיישרת..גבוהה גבוהה כמו עץ
דקל..ואז כולם פותחים את העיניים שלהם גדול ומסתכלים על
השטרונגול הענק שיש לך..." והוא שב ופורץ בצחוקו הגדול
"...ואת יוצאת באיטיות מתוך העוגה..ומתחילה להתקרב אל
סדאם..ולשיר לו,בערבית- עיד מילאד סעיד, מיסטר פרזידנט.. יום
הולדת שמח, אדוני הנשיא...ואת הולכת ומתקרבת אליו, הזין שלך
עומד כמו סקאד והשדיים שלך..כמו הפירמידות של גיזה...והם
כולם..אבו עמאר..וגנרל שרון..והעוזרים של סדאם..כולם כמעט
נחנקים עם האוכל בגרון... ואת הולכת ומתקרבת אל סדאם
הגדול..ושרה לו-עיד מילאד סעיד, יא סדאם..עיד מילאד סעיד,
מיסטר פרזידנט...וכשאת מגיעה שלוש מטר ממנו..את נעצרת..ואז את
קצת מתכופפת קדימה..ושולחת לו,עם היד שלך, נשיקה באוויר ונותנת
לו קריצה..כמו..כמו נורמה ג'ין הגדולה...." והבחור משתתק ונותן
לצחוקו הבריא לשוב ולהשתלט עליו והנה גם האישה הבלונדינית
פורצת בצחוק רועם והיא נופלת על הבחור, ומחבקת ומנשקת אותו,
ושניהם שוכחים לרגע מכל הכאבים והחבלות והדם, והם ממלאים את
עיר הרפאים, ואת הים השקט, ואת החולות הבודדים, ואת הלילה
האפל, בצחוקם הגדול והעליז