שעת בין ערביים, הגן הציבורי. אחת לשבועיים אנחנו נפגשים כבר
כמעט שלוש שנים. "מה הבאת לי?", הוא שואל תוך כדי שהוא מחטט
בשקיות, ושולף את המתנות המרשרשות שארוזות בנייר צבעוני
מצוייר. כלבלבים, דובונים, בלונים, ציורי ילדים עליזים .
"סבתא, סבתא", הוא מושך לה בחצאית ומראה את המכונית החדשה
שהוציא מאחת הקופסאות, "תראי, היא נוסעת", הוא אומר ומביט בה
בעיניו הכחולות, הענקיות, המוכרות כל כך. "רגע, חמוד שלי, רגע,
סבלנות", היא אומרת, ומנסה להוציא מהתיק טישו ולנגב לו את הפה
שהתלכלך בארטיק שוקו וניל שנאכל בשותפות עם הבגדים והמדרכה.
"סבלנות לא קונים בחנות", הוא עונה לה, וצחוקו מתגלגל. ילד
נבון, כמוה.
"אז אתה הולך לגן עכשיו?", היא שואלת אותו. "מה פתאום", הוא
עונה לה בטון של מאיפה-את-נפלת, "חופש" הוא ממשיך בחדווה בקולו
הצווחני. "אז מה אתה אוהב יותר, ללכת לגן או להיות בחופש?",
שאלות מרגיזות אני חושבת לעצמי, אבל נו, למה כבר אפשר לצפות
מסבתות פולניות? הוא מסתכל עליה במבט שאומר, מה-זה-לא-ברור?
וצווח בשנית "ח-ו-פ-ש ח-ו-פ-ש!" והיא בשלה, "למה?", "כי כשאני
משחק בגן", הוא מסביר לה ברצינות תהומית, "אמא אף פעם לא באה
לקחת אותי". היא מסתכלת עלי ואני עליה, שתינו שותקות. היא תבכה
היום בלילה, גם אני. אבל עכשיו, אני רק מוחה דמעה בלתי נראית,
וחושבת לעצמי, אמא שלו אף פעם לא תבוא לקחת אותו מהגן. אמא שלו
בגן אחר, גן עדן אני מקווה.
והוא, כבר מזמן המשיך בעולמו התמים והבטוח. "תיראי, סבתא
המכונית נוסעת", עיניו הכחולות, הענקיות צוחקות. אותן עיניים
של אימו, בתה, אחותי.
