בואי לקלף אותי מהקיר. הביאי איתך שפכטל או סכין חדה. לא נורא
אם תחתך אצבע. תנתקי כל מה שאת יכולה, והעיקר תזהרי על הזין.
נו, בואי, בואי כבר. אני דבוק כבר שעות כך, מבלי יכולת לזוז.
כוח אדיר העיף אותי לקיר והצמיד אותי אליו כבמגנט. אני חושב
ששברתי את הלסת כשנצמדתי לשם בעצמה כה רבה. כמו מתוך כסא מפלט
של מטוס קרב, כך טסתי מכורסתי אל הקיר שממול. עד לאותו רגע
ישבתי מול מסך המחשב כבימים ימימה וחשבתי רק עליך. ליטפתי
באיטיות את חלצי המתקשים והולכים, ודפדפתי בתמונותיך השמורות
היטב בכונן הקשיח. מאז ששמרתי שם את תמונות העירום שלך הוא
התקשח עוד יותר. אני בטוח שזו לא רוח פרצים, כי החלונות היו
סגורים כל העת. מאחורי הכורסה אין כלום. קיר. שתי תמונות. אין
מצב, נשמה. פשוט בלתי מובן מה שקרה פה.

בואי לקלף אותי מהקיר. אתן לך כל מה שתרצי, רק תורידי אותי
מפה. תביאי איתך סולם. תחלצי נעליים, מזומנת לך עבודה קשה.
אצבע, אצבע, בזו אחר זו, תכופפי אחורה ואז תקלפי בזהירות כי הן
צמודות חזק מאד. ותזהרי שלא יברחו חזרה, אולי תקשרי אותן זו
לזו בחוטי דייגים חזקים במיוחד. כן, עם לולאות. אני חושש
שתצטרכי להסיר מעלי את החגורה אחרת לא תוכלי למשוך מהצד. אולי
זה היה בגלל הטלפון המשונה הזה שקיבלתי בזמן שליטפתי באיטיות
וכולי. אין לי מושג מי זה היה. שמעתי קול מאד נמוך לוחש אלי
מהעבר השני של הקו: מחבר הסנקה לכבאיות, כך הוא אמר. אין לי
מושג מה זה אומר, אבל מיד אחר כך עפתי קדימה כאילו הייתי בתוך
טורבינה ענקית.

בואי לקלף אותי מהקיר כי זה מעשה הומני ממדרגה ראשונה, לפני
הכל. להשאיר אותי פה, כך סתם, צמוד בלחץ? את בוודאי לא מתכוונת
לכך. לוחץ לי נורא. הלחי לחוצה חזק, הלסת כואבת נורא. הברכיים
חפורות בתוך הטיח, הביצים שלי מעוכות קדימה. כואב לי ואני רוצה
לרדת. אז אמרתי לו בטלפון, מי אתה בכלל, מה אתה רוצה מחיי, למה
כל העיר מלאה בשלטים קטנים על ברזי הסנקה? מי ביקש אתכם בכלל?
מה זו בכלל הסנקה? מה הם ספרינקלרים? הא? מה זה פה, כולם היו
בצופי אש? למה אנחנו תמיד צריכים לנחש כל דבר? אני חושב
שהרגזתי אותו כי מיד עפתי מהכסא. נדמה לי שהוא נעלב כי נגעתי
בנקודה הכי רגישה אצלו.

בואי לקלף אותי מהקיר, כי כבר מאוחר והילדים רעבים, ויש שיעורי
בית להכין, והמון מסיבות סוף שנה להתכונן אליהן, וחזרות
ותעודות סיום, והגננת מצלצלת, וצריך לאסוף כסף וחסר בקופה וועד
ההורים לוחץ ומי תהיה המורה בשנה הבאה וצריך לדבר עם המנהלת
שישאירו את הילה, ומתי ישפצו את אולם הספורט ואני דבוק לקיר
ולא יכול לעשות כלום, הכל בגלל הספרינקלרים האלה.
תחושת רפיון באצבעות, האוזן השתחררה. הצילו, אני נופל, תפסי
אותי, כן תפסי אותי חזק. עכשיו תתלשי בשינייך את כפתורי
חולצתי, לקקי את החזה שלי כך מלמעלה למטה. הביצים שלי מאד
חמות, שמת לב? עכשיו תנעלי את הדלת. נתרגל את הספרינקלר בהסנקה
ממחבר לכבאית.





ספרינקלרים
http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles/4346246.jpg
מחבר הסנקה לכבאית
http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles/4347443.jpg