את, שעשית רושם טוב בשיחות הראשונות.
את, שביקשת לפגוש בחור איכותי, גבוה, נאה.
את, שהתעקשת על אקדמאי, שלומדת בעצמך, אבל רושמת בשגיאות כל
משפט שני ולא מגיבה נכון לאף מילה שלי באנגלית.
את, שדוגלת בשיוויון אבל יוצאת בהצהרות חד צדדיות כגון: "בחור
שרק אני אבחר בו, והוא לא יחליט בעניין".
את, שרוצה לפגוש מישהו בדיוק כמוך, רק שוכחת לציין שכמוך יש
עוד אלפים.

את, שנשמעת כל-כך בסדר בשיחת הטלפון, אפילו מעוניינת, הבטחת
להתקשר שוב אך לעולם לא עשית זאת.
את, שציירת את עצמך כמיוחדת אבל כנראה שייכת לשאר הזבל האנושי
שמרכיב 90% ממדינת ישראל.
את, שאומרת הרבה מילים ולא מתכוונת לאף אחת מהן.
את, ש"התגברת" על החבר הקודם אבל מזכירה אותו בכל נשימה
שלישית.

את, שסוף סוף הסכמת להפגש אחרי שהפעלתי את כל קסמיי הגלויים
והנסתרים במשך שבוע שלם (ואולי חודשים במקרים מסויימים).
את, שאיחרת לי ב20 דקות באמצע היום, כשיש לך אוטו ונסעת בדיוק
כשאין פקקים.

את, שלחצת את ידי בריפיון והצצת במסך הטלפון הנייד שלך כל חצי
דקה.
את, ששידרת קרירות וריחוק כל הפגישה.
את, שלא עשית כל שמץ של מאמץ לחייך, לשדר מעט חום ולהראות
אנושית.
את, שגם אם לא מצאתי חן בעיניך (לגיטימי!) לא העזת לומר זאת,
אך החלטת למשוך את הפגישה שלוש שעות, ימים, או שבועות.

את, שדיברת על עצמך כאינטליגנטית, פתוחה לכל דבר, ונעצת בי מבט
אטום כשניסיתי לדבר על אומנות מודרנית.
את, שהסטת את מבטך בבעתה בכל פעם שניסיתי להחמיא או ליצור
אווירה חיובית.
את, שלא היית מסוגלת להסתכל לי בעיניים יותר משלוש שניות.

את, שמן הסתם נפגשת עם כמה מכות בעבר (קורה לכולנו!), ובמקום
להמשיך ולנסות באמת, החלטת להתייחס בגועליות
לכל הבחורים הבאים בתור.

את, שככל הנראה חוזרת כל ערב לדירה שכורה עם שניים וחצי
שותפים, פותחת טלוויזיה ומכניסה מזון עתיר מונוסודיום
גלוטמט למיקרו.

את, שכתבת "דם כחול זורם בעורקיי" באחת משורות התיאור שלך באתר
הדייטינג, אבל את השפם שכחת להוריד לפני
שיצאת מהבית.

את, שאחרי שתי פגישות מוצלחות ניסיתי לתת לך יד וניערת אותה
ממך ללא כל בושה.
את, שעושה לי טובה שמחבקת אותי.
את, שבשבילך לנשק עם הלשון זה להוציא אותה להרף עין כמו מטרות
נעות באימון ירי של השב"כ.
את, ששכבת איתי מרצונך החופשי וללא כל לחץ מצידי, אבל נתת לי
להרגיש שאני מפמפם על שק תפוחי אדמה.
את, שקנית לי את ה"קמה סוטרה" אבל סירבת בכל תוקף לנסות את רוב
הספר.
את, שירדה לי כמו שיורדים על בורקס גבינה מלפני שבוע.

את, שזרקת אותי מכל המדרגות והגבת בהיסטריה כשהבאתי לך פרח או
כרטיס ברכה.
את, שהזמנת אותי לסוע שעתיים עד למושב שלך רק כדי לבזבז בו
יומיים תמימים של דיכאון צרוף.
את, שלא יכולת לדבר על כלום אלא אם כן סובבתי לך את היד עד
שכאב (בצורה מטאפורית כמובן).

את, שעדיין מתאבלת על הדברים שלעולם לא היו לך ושכל כך רצית,
במקום לנסות להשיג משהו יותר טוב עכשיו.
את, שנפרדת ממני אחרי חודשים של "אני אוהבת אותך" ולא מצאת את
ההגינות לדבר איתי חמש דקות בצורה גלויה
ולהסביר לי למה, אך העדפת במקום לרשום הודעה בת חמש שורות באיי
סי קיו ולהודות לי על "שהייתי חבר כל כך טוב".
את, שזרקתי אותך חמישים פעם והמשכת לחזור אליי בשביל לספק את
יצר המאזוכיזם שלך.

ואני?

אני,  גבר שמשום מה דווקא כן יש לו רגשות ועומק (עם תואר או
בלי תואר).
אני, שממשיך ומנסה, כי אני חושב שיש לי מה להציע (היי, את
אמרת! אבל לא טרחת לבדוק...).
אני, שבהחלט רחוק מלהיות מושלם אבל לפחות מנסה להיות בן אדם.

אני, שמתקלח ומסתדר שעתיים לפני כל פגישה שלנו.
אני, שלוקח אוטובוסים כשאין אוטו.
אני, שאכלתי אותה באהבה לפחות כמוך, אבל חושב שלהיות קריר,
מרוחק, ומניפולטיבי זה הדבר הכי לא נכון שאני יכול לעשות.

אני, אני האיש שממשיך לפגוש אותך.

ואת תהיי:

במקום אחר ועם שם אחר.
עם שיער אחר, עם צבע עיניים ירוק במקום כחול.
עם תואר בפסיכולוגיה או אחרי קורס מזכירות, או סתם אחרי שיטוט
של שנה בהודו.
רזה או שמנה. אופנתית או זרוקה.

אבל בפנים... אותה הפתעה כל-כך צפויה, ששוב מכה בי במרץ של
ילדה קטנה ונעלבת. כל פעם בצורה אחרת אך באותו מקום.
שקרנית עד כדי אמת ומכוערת עד כדי יופי. הנה את, אשה קטנה
ומיואשת.

ואני...
אני כנראה אמשיך לחזור על הטעות הזו עוד הרבה זמן.