"לך תזדיין, עופר!" היא צעקה לי טרקתי את הדלת, והיא והתחילה
לרדת את המדרגות מהדירה שלי, שתיים במכה. זה היה די מוזר, קודם
כל כי לדעתי המשפט הזה בכלל מסיפור אחר, וגם לא קוראים לי
עופר. קוראים לי ניצן, שזה אפילו לא דומה לעופר. מילא אם היו
קוראים לי עופרי או אופיר או ששם משפחה שלי היה עופר או משהו
כזה. אבל זה בכלל לא קרוב. אני אמנם לא זכרתי איך קראו לה, אבל
אני אף פעם לא מצליח לזכור איך קוראים להן. ז'תומרת, מה זה כבר
משנה? סתם עוד אחת, למרות שזאת דווקא הייתה שווה.

אז אני לא זכרתי איך קראו לה, אבל לפחות לא צעקתי את השם שלה
בקולי קולות, בליווי קללות עסיסיות. מי בכלל מקלל בשכונה הזאת?
כמעט כולם פה בני יותר מ-70, והילדים הרעים של השכונה הם אלה
שלא לוקחים את הB-12 שלהם בבוקר. מופרעים פה, משהו.

היא הייתה אצלי בערך שעה וחצי, למרות שהתשלום היה רק עבור שעה
אחת. אבל שטויות, מה זה קצת כסף בין קליינטים. כי עד שהיא
נכנסה והורידה את הג'אקט, ונעים מאוד אני ניצן, נעים מאוד אני
סיון, והצעתי לה משהו לשתות, ועד שמסדרים את כל הדברים כי
למרות שידעתי שהיא באה שקעתי במשחק בליגה באנגלית בטלוויזיה
ושכחתי מזה בכלל, ואז בסוף בדרך החוצה עד שמוציאים את הכסף
ומשלמים....

דווקא הייתה חמודה, למרות שאני תמיד משתדל שלא לשים לב לזה.
סתם עוד אחת, ואחרי שהיא תצא מהדירה אני כבר אשכח איך נראתה,
ובמילא לחשוב על זה שהיא חמודה רק מפריע לי לתפקד, שגם ככה יש
לי בעיות עם זה לאחרונה. דיברתי על זה עם חבר שלי גיל, שהוא
היחיד שיכול להבין אותי בקטע הזה, והוא אמר לי שזה באמת קורה
לכל אחד, ואני כבר לא צעיר. והוא גם זה שאמר לי שאם אני אנסה
לא לחשוב אם היא חמודה או לא, זה יעזור. פשוט להתרכז בלבצע את
המלאכה. אמרתי לו שאני רוצה גם להינות מזה, שאם אני לא נהנה
מזה, אז בשביל מה בכלל, אבל הוא אמר שקודם כל לחזור למסלול
הנכון, להתגבר על הבעיות שלי, ואז לחשוב על חמודות לא חמודות.

וסיוון הייתה חמודה, בפירוש הייתה חמודה, למרות שהיא צעירה
ממני באיזה עשר שנים. שיער ג'ינג'י ארוך, קצת נמשים, עיניים
קצת עצובות כאלה, עם אישונים גדולים.  

ניסיתי להתחיל לאט, לשמור על להבה קטנה, כמו שאומרים. אבל
כרגיל נסחפתי קדימה, בלעדיה. אני כבר גמרתי, ולמרות שהייתי שמח
שהצלחתי, הייתי איכשהו גם קצת עצוב שזה היה כל כך מהר, כי
ידעתי שהיא אפילו לא קרובה ללגמור. ופתאום זה עיצבן אותי. למה
אני צריך להתאים את הקצב שלי לקצב שלה? למה שאני לא אגמור מתי
שמתחשק לי?

ואז מה אם היא משלמת לי, ואז מה אם אני המורה הפרטי שלה? נמאס
לי כבר מכל התרגילים המזדיינים האלה בפיסיקה, עם ניוטונים
וכוחות ובלאגנים. לעזאזל עם החרטה הזה, אני שנאתי את זה מאז
כיתה י'. ואני כבר גמרתי, וסיוון יכולה לקפוץ לי.
"נגמר השיעור," אמרתי וסגרתי את הספר שהיה על השולחן מולנו.
סיוון הייתה באמצע תרגיל קשה, משהו עם תנועה מעגלית ורדיאנים,
וכמו שאמרתי היא לא גמרה עדיין, למרות שאני גמרתי אותו כבר
לפני 10 דקות. אפשר להגיד שזה לא חוכמה, שאני המורה שלה
לפיסיקה והיא רק תלמידה, אבל לא היה אכפת לי כבר. היא הסתכלה
עליי המומה, העיפרון עדיין היה לה בפה, לעוס מחשבות. "מה?" היא
אמרה באי-הבנה. יאללה, מטומטמת, תעופי מפה. "נגמר השיעור,"
אמרתי שוב, והתחלתי לאסוף את הציוד שלי, את העטים והספרים ודפי
הנוסחאות. שמתי לה את הג'אקט, היא עדיין ישבה בכיסא ובהתה בי
בלי הבנה. איך אני מעז לסיים את השיעור קודם? ממתי מורים
פרטיים מסיימים את השיעור לפני הזמן? וחוץ מזה, היא הרי שילמה
-

תחבתי לה את הכסף לתוך הארנק. את כולו, למרות שבסה"כ נשארו
עוד 10 דק' עד סוף השיעור. פתחתי את הדלת וסימנתי לה. החוצה.
היה לי קצת חבל עליה, כי כמו שאמרתי, היא דווקא נראתה נחמד,
למרות שפיזיקאית גדולה היא כבר לא תהיה. המומה, היא יצאה החוצה
לחדר המדרגות. שנייה לפני שטרקתי לה את הדלת בפרצוף, היא צעקה
עליי, "לך תזדיין, עופר!"
חזרתי לסלון, פתחתי פחית פפסי והדלקתי כדורגל. הרגשתי קצת רע
על איך שהייתי מגעיל אליה, אבל התגברתי. מעניין מי זה העופר
הזה, חשבתי. בטח איזה חבר שלה לשעבר. אנשים באמת צריכים למצוא
דרכים יותר טובות להתמודד עם הכעסים שלהם, חשבתי, וחייכתי
לאיזה גול במספרת.