שבע שנים כבר הכרתי אותה. מאז ששנינו היינו בכיתה ד', כשהיא
עברה לפה מאמריקה. אני זוכר את היום הראשון שהיא באה לכיתה,
היא הייתה לבושה בשמלה סגולה והשיער שלה היה קלוע בשתי צמות.
היא החזיקה את הדובי שלה ביד אחת, למרות שכבר היינו ילדים
גדולים, לא תינוקות בכיתה א' או ב'. הרבה ילדים בכיתה צחקו
עליה בגלל הדובי, בעיקר טום ג. וגם שירלי קצת.
אני לא צחקתי עליה. ישר ראיתי שיש בה משהו מיוחד. העיניים שלה
היו כל כך כחולות. הפנים שלה היו כל כך יפות, שיכלתי רק לבהות
בה בהערצה.
אמא שלה נכנסה יחד איתה לכיתה והמחנכת מירי אמרה לנו שזאת
שרה, מאמריקה. כמובן, היא אמרה את זה כמו שאמא של רייצ'ל אמרה
את זה, כמו שרק אמריקקים אומרים, כזה עם רי"ש עמוקה כזאת. בבית
באותו יום התאמנתי מול החתול שלי פלאפי על להגות את הרי"ש
האמריקקית. רררריאאייש, אמרתי לפלאפי, סיאמי לבן ושמן.
ראאאייישללל.
רייצ'ל לא ידעה לדבר עברית. כלומר, היא ידעה להגיד 'כן' ו'לא'
ונדמה לי שגם 'אקרופוביה'. אבל לדבר כמו שצריך היא לא ידעה.
בימים הראשונים שלה בכיתה היא נראתה נורא עצובה, ולא היו לה
חברים בכלל. אף אחד לא דיבר איתה כמעט, ובהפסקות היא הייתה
יושבת לבד ומקשקשת במחברת שלה או בוכה. טום ג. ושירלי לפעמים
הלכו וצחקו עליה בעברית, למרות שהיא בכלל לא הבינה את מה שהם
אומרים. ורק אני הערצתי אותה מרחוק, וחשבתי שהיא כל כך מושלמת.
השיער שלה היה חום עשיר ומבריק. כל השיעורים הייתי יושב עם
הידיים משולבות על השולחן ומעריץ אותה מרחוק. ברור שלדבר איתה
לא היה לי אומץ - רייצ'ל הייתה ללא ספק הילדה הכי יפה בכיתה,
גם אם לא היו לה חברים.
אבל השנים עוברות ואיתם אנשים משתנים, אפילו אנשים מיוחדים,
כמו שכתוב בשיר ההוא. מעניין של מי השיר הזה בכלל. בכל אופן,
רייצ'ל לא נשארה לעולם ילדה שיושבת בפינה ובוכה או מציירת פיות
במחברת שלה. עד סוף כיתה ד' היא למדה כבר לדבר עברית קטועה,
ובכיתה ה' כבר השתלבה בחברה. היא אפילו התחילה להסתובב עם
שירלי, וכנראה שלא הפריע לאף אחת מהן איך שירלי הייתה צוחקת
עליה בשנה הקודמת.
בשנה הבאה, בכיתה ו', כבר היינו הגדולים של בית-ספר, ורייצ'ל
הייתה אחת מהחברה. היא כבר ידעה עברית טוב כמו כולם, ואפילו
עברית יותר יפה מהרבה מאיתנו. אני כבר אמרתי לה שלום בבוקר
ודברים כאלה, ואפילו דיברתי איתה לפעמים, אבל לא משהו רציני.
עדיין הייתי מאוהב בה אנושות, כמובן, כי היא רק הלכה ונעשתה
יותר יפה עם הזמן.
בחטיבת ביניים כבר לא היינו באותה כיתה. שנינו הלכנו למקיף
בן-גוריון, אבל אני הייתי ב-ז' (ואחרי זה ח', ט') 4, והיא
הייתה ב-ז' 2. עדיין הייתי רואה אותה במסדרונות, והיא עדיין
הייתה ממש יפה. היא שמרה על שיער קצת יותר קצר, וזה רק החמיא
לה. עדיין כאב לי הלב כל פעם שראיתי אותה, ובקושי העזתי להסתכל
לה בעיניים...במיוחד שבדרך-כלל היא לא הסתכלה חזרה. שמעתי
שלתקופה מסוימת היא אפילו הייתה חברה של טום ג., למרות איך
שהוא התאכזר אליה כשהיא עוד הייתה חדשה. טום רק נעשה יותר
מגעיל עם הזמן.
בתיכון כבר היינו באותה כיתה שוב. י' 4. ואם זה היה אפשרי, היא
רק נהייתה יותר יפה עם הזמן. היא כבר נראיתה כמו סטודנטית, עם
תספורת קרה כזה. עדיין הייתי מבלה את רוב השיעורים בלשבת
ולבהות בה, ולא היה לי כמעט אומץ לדבר איתה אף פעם. אפילו אם
נפל לה עט או משהו והיא ביקשה ממני להרים לי, התביישתי מדי
והעדפתי להעמיד פנים שלא שמעתי אותה בכלל. למרות שתמיד דקה
אחרי זה קיללתי את עצמי שלא הייתי לפחות קצת ג'נטלמן, אולי זה
היה נותן לי איזו דרך לפתח שיחה איתה.
פגשתי אותה עוד פעמיים באותה שנה מחוץ לבי"ס ולכיתה, כשהזמנתי
אותה לגלידה. אבל זה היה אפלטוני כזה, וגם לא נראה לי שהיא
נהנתה במיוחד.

בקיץ, תהרגו אותי איך, אבל אזרתי אומץ והזמנתי אותה לסרט. כבר
הכנתי לעצמי את הממחטות והשוקולד לנחם את עצמי לסירוב הקוטל,
אבל לתדהמתי היא הסכימה.
אני לא זוכר עכשיו איזה סרט זה היה. האמת שאני חושב שגם אם
באמצע הסרט היו שואלים אותי מה אנחנו רואים, לא היה לי מושג.
הראש שלי היה בעננים, אפילו החזקנו ידיים.
נהיינו חברים, זוג, אפילו היה לנו קשר ממש מוצלח. הסגידה שלי
אליה רק התעצמה. רייצ'ל הייתה גם מהממת וגם חכמה וגם מצחיקה.
ונראה לי שגם היא נהנתה מחברתי, איף איי סיי סואו מסיילף.

בערך שבועיים אחרי שנהיינו ביחד, היינו בבית שלי. הרגשתי על
גג העולם, עכשיו שאני עם רייצ'ל. היינו על הספה שלנו, הבית היה
ריק. ראינו איזה סרט צרפתי דרג ג' בערוץ הסרטים, והתחלנו
להתנשק.
מזווית העין ראיתי את פלאפי נכנס לחדר ודופק 'מיאו' עצבני.
פלאפי הוא החתול שלנו, חתול סיאמי לבן זקן ושמן, עם שיער תפוח,
שיש לנו כבר לפחות עשר שנים. רייצ'ל פתאום נשענה אחורה והתחילה
לצחוק. "מה כל כך מצחיק?" שאלתי אותה, קצת פגוע. היא הצביעה על
פלאפי. "מה זה היצור המכוער הזה?" היא שאלה, והוסיפה עוד
צחקוק. "הוא נראה כמו עכברוש מוכה." היא עשתה פרצוף. "תעיף
אותו מפה." נתתי לה מבט חצי זועם, חצי פגוע, חצי מתלבט. "זה
פלאפי," ניסיתי להגן עליו. "הוא החתול שלנו - " רייצ'ל ציקצקה
בלשון. "מה חתול? מה זה הגועל-נפש הזה? תעיף אותו מייד." לא
היו לי ספקות לרגע. תמיד הייתי מאלה שיודעים מה צריך לעשות,
ולא משנה כמה שנים יש גם מאחוריך.
קמתי מהספה. לא היה לי מושג לאן פלאפי התחפף, אבל זה לא ממש
שינה. הלכתי לדלת לדירה ופתחתי אותה לרווחה, ואז חזרתי לספה.
תפסתי את רייצ'ל בצווארון של החולצה שלה וגררתי אותה באלימות
לדלת. "אחח!" היא צווחה לי. "תגיד לי, מה אתה חושב שאתה עושה?"
זרקתי אותה החוצה וטרקתי את הדלת בפרצוף שלה. חבל, חבל, אמרתי
לעצמי, בדרך למטבח. דווקא הייתה בחורה נחמדה, אמרתי לפלאפי,
בזמן שפתחתי לו קופסת אוכל לחתולים. אבל לרדת על החתול שלי? על
פלאפי?? זה כבר מוגזם. יש סדרי עדיפויות.