טוב, אז ככה, אני יודעת שאף אחד לא מושלם, ושצריך להכיר
בחסרונות של עצמך,ולקבל את עצמך כמו שאתה, ואם יש משהו שצריך
לשפר זה בטח בגלל שהוא נורא גרוע - אבל אני עומדת לעבור ניתוח
פלסטי. (ואולי דווקא בגלל זה)
אפשר לחשוב - "או קי, היא עומדת לעבור ניתוח פלסטי, ביג דיל,
זה רק ניתוח פלסטי, היא בוחרת את זה, היא מביאה את זה על עצמה,
שתישא בתוצאות. חוצמזה שזה בהרדמה".
אז זהו, שלא. אמנם הניתוח יהייה בהרדמה, אבל אני לא הולכת
להיראות יותר טוב אחרי זה, להיפך- זה הולך להוריד הרבה מהיופי
שלי ולא אני הבאתי את זה על עצמי. בעצם, כדאי שאתחיל בהתחלה.
נולדתי לפני 17 שנים, בת ראשונה לזוג הורים שהעצבות הגדולה
שלהם הביאה אותם ליחד נהדר. נולדתי מחייכת. חיוך תינוקי מקסים.
כל מי שראה אותי נפל בקסמיי. הבאתי להם אושר גדול, וכך זה היה
עד עכשיו.
קרובי משפחה עדיין באים ופותחים אלבומים כדי לחזות בתינוקת
הבלונדינית בעלת העיניים הירוקות הענקיות והחיוך המקסים. גם
כשגדלתי- לא סר החיוך מעל פני. הבלונד גלש, התארך ונאסף
בקוקיות, ובתמונת יום ההולדת מהגן אני נראית בחברת אמא אבא
והגננת, בחיוך חסר שיניים ושובה לב. השנים חלפו, הבלונד התקצר,
ומהעיניים הירוקות המדהימות ניבט מבט תמים ומאוהב - בתמונת
"החבר הראשון", עם אותו יצור שנפל ברשת החיוך, שאפילו עם גשר
המשיך לכלוא אנשים. כשהסירו את הגשר, בערך בגיל 14, צבעתי את
הבלונד לשחור, התחלתי לאפר את הירוק הבלתי אפשרי, שחור הוא
הצבע האהוב עלי. בלעדי החיוך שהמשיך להמתח מאוזן מנוקבת בשבעה
חורים אחת לשניה אנשים היו חושבים שמישהו מת לי מרוב שחור. כל
החברים שלי רואים את החיוך הנפלא על הפנים שלי, ואני ממשיכה
לפזר נצנוצים של אושר בכל מקום שאליו אני פונה.
אף אחד לא רואה אותי באמת. אחרי הניתוח - אני אחייך רק כשאני
ארצה, הוא לא יהייה יותר דבוק לי לפנים כמו טפט ורדרד ופרחוני,
חיוך נצחי.