לפני שנה גיליתי שיש לי גוש בגרון.
הייתי קצת צרודה ואחר כך כבר היה קשה לי לדבר, וכשהלכתי לרופא
הוא אמר שזאת לא בעיה, זה דבר מאוד רגיל ולהרבה אנשים יש גוש
בגרון- והם למדו לחיות אתו, וחוצמזה שהגוש שלי דווקא די קטן.
לא היה לי מה לעשות אתו- אז המשכתי כרגיל. התחלתי לשתוק לעתים
קרובות, כי גם כשדיברתי לא כל כך הבינו מה אני אומרת. בינתיים
הגוש הלך והתפתח.
יום אחד היה לי משעמם נורא, אז שאלתי אותו-"איך קוראים לך?"
והוא ענה לי שהוא זה בכלל היא וקוראים לה ביאטריס. אף אחד לא
שמע מה אני אומרת כשדיברתי, וילדה אחת התקרבה אלי ואמרה שאני
נראית כמו מישהי שמתאימה לחדר עם מזרונים על הקירות. אז הלכתי
משם לחדר שלי, והתחלתי בשיחה ארוכה עם ביאטריס, באין מפריע
גיליתי שיש לה גוון כחול של עטיפה של קרמבו וניל, ופעם היא
הייתה מאוד טובה בפתרון ריבועי קסם של שלוש, ארבע וחמש משבצות.
אמרתי לה שאני לא טובה בזה, ובכלל סליחה, ששכחתי להציג את
עצמי, וקוראים לי מונקו, נעים מאוד. היא ענתה שהיא יודעת,
ושהיא לא תגיד לי שמונקו זה בכלל לא שם של בחורה, זה שם של
מדינה קטנה באירופה- כי היא יודעת שאני שונאת את זה. נעשינו די
קרובות, אפשר להגיד אפילו חברות. ביאטריס המשיכה לגדול ולגדול,
התפשטה לבית החזה ועלתה לאף. זה היה דווקא די נוח, כי לא הייתי
צריכה לדבר כמעט- היא כבר הבינה מה רציתי להגיד. וכך, מסתובבת
עם הגושה ביאטריס בין המצח לבטן [היא גדלה עוד קצת בינתיים]
דיברתי בקול רם רק לעיתים רחוקות מאוד. ביאטריס הייתה נותנת לי
עצות, רוב הפעמים הן היו די טובות אבל יום אחד, כשלא רציתי
לשמוע בעצתה- ביאטריס כעסה עלי מאוד, וגם אני כעסתי עליה- וככה
הסתכסכו היחסים בינינו, ואני נשארתי עם גושה שממלאת לי את
הראש, האף, הגרון, בית החזה וכל הבטן- עד הבטן התחתונה, כולל
הגב וגם קצת בזרועות. פשוט לא ידעתי מה לעשות. רציתי להגיד
למישהו, אבל כולם כבר שכחו שאני קיימת. ניסיתי לצעוק ואף אחד
לא שמע- כי ביאטריס הפריעה לי. ניסיתי להקיא אותה החוצה, אבל
זה לא הלך, במקום זה רק שרטתי את הלמעלה של הלוע עם
הציפורניים- וזה מפריע. אחר כך השתעלתי חזק מאוד- וגם זה לא
עבד. ביאטריס פשוט החליטה שהיא נשארת אצלי [ואני אגלה לכם- היא
יכולה להיות מאוד עקשנית כשהיא רוצה] וכל מי שראה אותי משתעלת
ככה, חזק ובכוח- הסתכל עלי מאוד לא הבין מה אני מנסה לעשות. הם
פשוט בהו בי, ואחר כך במבט מעורב של זלזול וגועל- המשיכו בדרך
שלהם לעבודה או לבצפר או לקניות או לנקות את האוטו או מה שיש
להם לעשות.
אחר כך שמעתי על מישהו שמתמחה בהוצאת גושים מהגרון, אבל זה
עוזר רק כשהם מאוד קטנים וחבל שלא הפנו אותי אליו הרבה קודם.
אמרתי לו שבאמת חבל [לקח לו הרבה זמן להבין מה שאמרתי] אבל
כדאי שינסה בכל זאת. יש לו משקה סודי כזה, שכששותים אותו הוא
ממיס את הגוש, ואז אפשר להוציא אותו מהר ובדרך הטבעית החוצה.
זה לא עבד. ביאטריס רק כעסה עלי יותר. בינתיים, אני לא יודעת
מה יהיה. אני חושבת לנסות למשוך אותה החוצה מתןך בית הבליעה-
פשוט לדחוף יד, לתפוס אותה ולהוציא- עד הסוף. ככה יהיה לי הרבה
מקום לעצמי. היא ממשיכה לתפוס לעצמה עוד ועוד מקום בגוף שלי,
ממלאת את תנוכי האוזניים, הגיעה למרפקים ועד לירכיים, הלשון,
השפתיים, והשיניים שלי מתחילים לתפוס צבע כחול, וגם השורשים של
השיער, ובסוף, כשביאטריס תגיע עד האצבע הקטנה של הרגל גם
הציפורנים ברגליים יהיו כחולות, וגם בידיים, ואחר כך כל מקום
שאליו אני הולכת באופן קבוע [כמו המיטה שלי למשל, או האסלה
בשירותים, או הידית של הדלת של המקרר] יקבלו גוון קל של תכלת
מטביעות הגוף שלי, ואם אני לא אנקה את זה זה גם יהפוך לכחול,
ואולי אחר כך מישהו סוף סוף ישים לב שיש לי גושה בגרון.