קצרצרים III : אח שלי ערבי
האח הקטן שלי נולד, ערבי. לא ברור לי למה. אני לא ערבי, ואף
אחד מההורים שלי לא ערבי. ההיפך, אם כבר. קוראים לנו וייסברגר,
ואבא שלי בא מארגנטינה בכלל.
ראינו את זה מהרגע הראשון. אמא שלי וכל המשפחה שלה בלונדינית,
המשפחה של אבא והוא ג'ינג'ים, ואני ואחי הגדול מתחלקים ביניהם.
ורק האח הקטן החדש נולד עם שיער שחור-פחם, וגם עם עור כהה. אבל
לא אמרנו כלום, כי מה זה כבר קצת פיגמנטציה בין המשפחה.

אהבנו אותו כמו היה אחד מאיתנו, אבל היה ברור שהוא ערבי. היה
כל-כך ברור, שאמא שלי החליטה אפילו לקרוא לו סמיר. אנחנו עכשיו
שלושה אחים, סמיר, דני, ורותם וייסברגר.

לא התייחסנו אליו לא-יפה בגלל שהוא ערבי. אז מה אם הוא ערבי,
אני תמיד אמרתי, הוא אח שלי וזה כל מה שקובע.

כשסמיר גדל, הערביות שלו התחילה להתבלט מעבר למראה החיצוני.
במקום "אוטו" ו"כדור" הוא למד להגיד "סיארה" ו"קורה". המילה
השלישית שהוא למד להגיד, בגיל שנתיים ומשהו, הייתה
"אינתיפאדה." כשהוא הלך לטיולים של הגן עם כאפיה  במקום כובע,
תמכנו בו, ושכנענו את הגננת שמה זה כבר מפריע, כולה הצהרת
אופנה. התחיל לגדול לסמיר שפם כבר בכיתה ב'.

הוא היה אחד מאיתנו, זהה בכל דבר, חוץ מזה שהוא היה ערבי.
והאמת, אף פעם לא ממש הצלחנו להבין איך הוא נולד וגדל ערבי, אם
הוא גדל איתנו, הלך לאותו גן ואותו בית-ספר וגר באותו בית, ממש
כמונו.

בצבא לא גייסו את סמיר. אנחנו עדיין תמכנו בו. כשהוא התחיל
להסתובב עם חברים שלו שפגש אלוהים יודע איפה, שגרו בג'נין
ובשכם, לא אמרנו כלום. כשראינו אותו בטלויזיה מיידה אבנים על
מכוניות והולך מכות עם חיילים, עדיין אירחנו אותו בשמחה
בקבלת-שבת משפחתית חגיגית שלנו. כי סמיר הרי אח שלי,
ואורח-חיים שונה הוא רק זכותו. מי אני שאתערב? זה הרי גם לא
אשמתו בכלל שהוא יצא ערבי. "ערב'וש", כמו שהאח הגדול שלי רותם
היה אומר, עד שסמיר נולד.