הלכתי לי לטייל לבד. כמו בכל יום שבת בערב. פתאום מישהו בא
אליי ואמר: "סליחה? את יודעת מתי יוצאת שבת?" בלי להסתכל
עניתי: "לא." באדישות והלכתי.
"חכי רגע!" עצרתי והסתובבתי. וואו! הבנאדם מדהים!
"מ... מה אתה... רוצה?" (יאמי... אני רוצה לאכול אותו...)
"אני? אני מנסה להתחיל איתך!" (מה באמת? איתי?)
"אוי נו ברצינות! מה אתה רוצה?"
"להתחיל איתך!" הסתכלתי לצדדים. כמו בכל יום שבת בערב, אני
פוגשת את החבר'ה שלי בטיול הקטן שלי ומסתובבת איתם. והנה הם
היו.
"אממ... מי אתה?" (ניסיתי לברוח... התפדחתי ואין לי מושג
למה... אבל לא הצלחתי להוריד ת'עיניים ממנו..!)
"אני יניב."
"טוב... היי יניב. ביי." המשכתי ללכת אבל הוא רץ אחרי. וטוב
שכך.. הוא היה יפה! ניסיתי לברוח ממנו ומשאר החברים שלי שכבר
מזמן קלטו אותי. איזה בושות!
בקיצור, בסוף הסתבר שהם מכירים אותו ושנינו הלכנו להסתובב
איתם.
ככה פגשתי את יניב.

אבל היום כ"כ הרבה השתנה. בי, בו ובמצב...
אחרי שנתיים וחצי התחתנו. כיום אנחנו חוגגים שנתיים של
נישואים. הוא לא מתייחס אלי, דופק מהצד ואז בא הביתה כאילו
כלום לא קרה. הוא מתחיל להשתכר והוא הרביץ לי כבר שלוש או ארבע
פעמים בחודש האחרון. אבל אני לא יכולה לעזוב אותו. הוא בא
ואומר שהוא מצטער. ומתנהג אליי הכי יפה שבעולם.... עד שהוא
משתכר שוב ויוצא למסע תענוגות שנגמר עם פנס בעין, שלי...

אתמול כשהוא היה בעבודה, נכנסתי לחדר העבודה שלו ומצאתי את
היומן שלו במחשב.
"יו אני לא מאמין! הכלבה הזו שוב מרעישה במטבח. אני שונא להיות
נשוי לה. היא הייתה נחמדה לפני שהתחתנו. אבל עכשיו כבר לא...
אוף... שנינו השתנינו... איך לעזאזל אני מספר לה שאני הומו?"

עמדתי שם, נדהמת. במשך חצי שעה.
ואז יצאתי והתנהגתי כאילו הכל כרגיל. כתבתי לו שם חלק, כאילו
הוא כתב.
"אני בטוח שהיא יודעת שמשהו קורה. אסור לי להרביץ לה יותר.
אסור להרביץ בכלל."
לא יודעת מה דחף אותי לעשות את זה, אבל הוא הפסיק להרביץ לי.
אני לא בטוחה שזה בגלל היומן אבל... הוא הפסיק. הוא גם בא
הביתה שיכור פחות.  אני? אני לא אמרתי לו שאני יודעת שהוא
הומו...
אני לא רוצה או יכולה לעזוב אותו.

הוא יפה מדי... :-)