פעם אחת, לפני הרבה זמן
היה לי בבית שניצל קטן
שניצל דקיק, מעט מתובל
פלפל גרוס, טיפה חרדל

את השניצל הזה הכינה אמי
שהיתה ידועה בבישול עממי
תבשיליה הורחו אז בכל השכונה
כמעט בכל יום היתה זו התמונה:

כמויות עצומות של ילדים
שסיימו זה עתה עוד יום לימודים
נערמו מול ביתנו, מזילים ריר
חלקם אפילו באו מחוץ לעיר

ובכל פה של גברת שכנה
נאמרו המילים "ראיתם את פנינה?
אשה לתפארת, אין מה לומר
מבשלת היום כאילו אין מחר

ועוד בנוסף כל היום מתרוצצת
במסגרת עבודתה הקשה כיועצת
לעבוד במשרד החינוך זה לא קל
טוב נסחפתי, אשוב לשניצל המתובל

דמעות יורדות לי בעודי נזכר
באותו יום נורא. ליבי נשבר
ביום שבו אמא הפסיקה באחת
לגעת בסיר, תנור או מחבת

לא היתה שום אזהרה
יום אחד זה פשוט קרה
זה היה טראגי ולכולנו גרם
להביא ממחטות ולבכות בקול רם

התנור בכה על עוגות שלא יאפו
אני בכיתי על לקט ירקות קפוא
שיהיה כל מזוני מעכשיו
אלא אם אבחר למות ברעב

לפתע את כל דמעותיי ניגבתי
ואת המקרר מייד פתחתי
ושם בפינה חשוכה כצל
שכב מכווץ אותו השניצל

עם חיוך של מליונים הרמתי אותו
ליטפתי, נישקתי, הרחתי ריחו
שיחקתי איתו במשך שעות
ולא חזיתי את הבאות

בבוקר הבא בפיהוק גדול
פתחתי את המקרר ונעשיתי סגול
עכשיו היא עצבנה אותי על אמת
אכלה את השניצל..
כלבה מטומטמת!