כשהייתי בת 11 בערך, שלחתי הודעה למעריב לנוער, למדור "שלח
מכתבך על פני המים" וביקשתי להתכתב עם ילדים אחרים.
קיבלתי עשרות תגובות, ומתוכן התכתבתי עם כמה ילדים, מה שהלך
והצטמצם שוב ושוב עד שנשאר אחד.
ירון.
ירון היה בן 13 וגר בגבעתיים. היינו כותבים אחד לשני כל הזמן,
ובאמת היה לנו מן חיבור מוזר של חברות אמיתית.
שיתפתי אותו בלימודים, באהבתי לבעלי חיים, ובדבר הכי נורא שקרה
לי עד אז- הגירושים של ההורים שלי.

בינואר- יומיים לפני יום הולדתי ה-12 עברנו דירה. רק אני ואמא.
מתנה לבת מצווה....
במעבר כל המכתבים נזרקו ואבדו, וירון נעלם לי. לא שזה משנה- כי
גם ככה הייתי בדכאון כזה שלא שמתי לב בכלל.
רק חצי שנה אחר כך נזכרתי בו פתאום, והחלטתי לשלוח מכתב לכתובת
שזכרתי. קיבלתי מירון תשובה מדהימה- מלאת רגש ודאגה. הוא
התגעגע אלי ודאג לי. ופתאום הטלפון מצלצל וירון מעבר לקו. היה
לו כבר בגיל 14 קול גברי. בס עמוק ומרטיט.
בגיל 13 התחלתי לגלות בי רגשות מוזרים כלפיו.

אינני יודעת כמה זמן חלף עד שהבנתי שאני אוהבת אותו, והוא הבין
שהוא אוהב אותי. כתבנו, ודיברנו בטלפון- אך לא נפגשנו, ויחד עם
זאת החשבנו את עצמנו חברים. זוג. אפילו היה לנו "תאריך חברות".
27.2.89
הוא סיפר שהוא בעל שיער שחור ועיניים ירוקות, ואני שלחתי לו
תמונות שלי. בכל מקום הייתי מציירת לבבות ובהם חץ עם השמות
שלנו.
אני ממש הייתי מתה עליו, ובכל שבוע אמרנו שאולי ניפגש בשבוע
הבא, וכל הזמן הייתי במתח נוראי מהפגישה.
אולי היא יחשוב שאני מכוערת? שאני שמנה? יפסיק לאהוב אותי?

יום אחד  באפריל הוא פתאום הופיע תחת ביתי. שכן שלו הביא אותו
לראות מי אני בעצם. זכור לי היטב אותו מביט מעלה למרפסות, ואני
מתחבאת מאחורי התריסים, מבויישת ומבוהלת, ואותו -לא מתייאש ולא
הולך הביתה, עד שלבסוף אמא שלי ירדה למטה לדבר איתו.
הוא נסע, ואמא שלי אמרה שהוא חמוד מאוד.
בערב- בשיחת הטלפון שלנו, הוא אמר שהוא ראה רק את השיער שלי-
הארוך ארוך והבהיר, וציין שהוא לא ידע שיהיה לי כזה שיער יפה
וארוך (עד מתחת לישבן), וכמה חבל שאני כזו בישנית.
ואני כעסתי שהוא ככה בא בלי להכין אותי מראש... רבנו. וזה
נגמר.
אבל הוא המשיך לרדוף אחרי בתירוצים שונים ומשונים - ולא הבין
שנפגעתי ופחדתי.
חשבתי שנגמרה האהבה. באיזה שהוא מקום רציתי ליצור איתו קשר
ולאהוב אותו- אבל פחדתי.

בתחילת התיכון חשבתי עליו לא מעט.
התגעגעתי לשמוע את הקול שלו. אפילו ניסיתי לטלפן אליו פעם- אבל
הוא לא היה בבית. התגעגעתי לאהבה, להרגשה שמישהו דואג לי, אבל
לא העזתי לכתוב לו. חשבתי עליו המון.
רק ביום הולדתו הייתי שולחת לו ברכה. והוא אף פעם לא החזיר
מכתב- אבל היה מטלפן ומנתק מדי פעם...

בכתה י' התאהבתי בנער מקסים, וירון נדחק אי שם לקצה ליבי. כך
חשבתי. אבל שמועה על כך שהייתה לו תאונת דרכים קשה גונבה
לאוזניי, והלב התכווץ והחסיר פעימה. תאונה עם האופנוע- ונשבר
לו האגן. לא ידעתי אם כבר יש לו חברה אחרת, וכאב לי לחשוב
שמישהי אחרת מלטפת אותו ושומעת את הקול העמוק עמוק שלו לוחש לה
דברי אהבה באוזן.
אבל לא טילפנתי.
לא כתבתי.

בכתה י"א שוב הוא עבר תאונה.
שוב נשבר לו האגן- והפעם זה כבר היה הרבה יותר רציני.
צה"ל כבר לא רצה לגייס אותו, וירון בילה זמן רב בבית חולים-
חבוש ונפוח, ואחר כך בשיקום. ( מאוחר יותר חבר משותף אמר לי
שמתוך שינה ירון שב וקרא לי, שוב ושוב ושוב). השתילו לו מסמר
מתכת ענק באגן, וזה צרב לי שיש בתוכו משהו שזר לי.

אני ממש לא זוכרת מתי בדיוק- אבל בכתה י"ב, כשכבר הפכתי להיות
חביבת הבנים, חיכתה לי בבית הודעה.
קול הבס המדהים אמר פשוט "התגעגעתי אלייך. תתקשרי". ללא שם,
ללא טלפון. אבל לא היה צורך בפרטים מזהים.
לקח לי זמן לאזור אומץ- אחרי 4 שנים, אבל טילפנתי.
אחותו ענתה לי והעבירה את ירון. קולו היה מלטף, מצמרר, עוטף.
ובו ברגע ידעתי. זה יתחיל מחדש.
הוא סיפר לי על התאונה, סיפר שהוא עדיין עם הליכון וכולו מרוסק
וכואב. סיפר שהוא עדיין זוכר ונוצר את ההרגשה החזקה של אהבה
מגיל 13.
סיפר שלא היה לו חיבור כמו שהיה לו איתי.
ואחרי כמה ימים של שיחות - סיפר שהוא אוהב שוב.
לילות שלמים של שיחות, של דמעות. 5-6-7 שעות כל שיחה. 5-6-7
שעות של מלמולי אהבה ושמות חיבה. 5-6-7 שעות כל פעם של נסיון
לדמיין איך הוא נראה.
שוב, כמו פעם, מצאתי את עצמי מחכה שעות לטלפון, מתרגשת מכל
צלצול. כל שיחה הייתה הנאה, הייתי רועדת ורוטטת מציפיה, מאהבה,
מתשוקה.

היה  לי נורא קשה להתרכז בו- באהבה הלא ממוצה הזו, ואני מודה-
במקביל היה לי חבר. ועוד אחד. ועוד אחד. כמה בחורים יפים
ששימשו צד פיסי, שסיפקו לי מגע וליטוף שהוא לא יכל לתת.
התרגלתי לחופש.  לא פעם בזמן שהוא טלפן אליי, וצעקות בשמי קראו
לי לטלפון, אני בעצם הייתי במרתף רוטטת מתענוג תחת ידיו של
מישהו אחר. מה זה משנה מי? תמיר, שמעון, משה, רענן, צחי, מיכה,
הראל- מצעד של חתיכים חסרי משמעות. בחורים יפים ומדהימים. הם
לא ירון. כי לא משנה עם מי הייתי, תמיד חשבתי עליו. רק עליו.
השיא היה בערב חורפי בו ירון החליט לעשות לי הפתעה, במאמץ
עליון יצא מן הבית, כל גופו קורס מכאב וגעגוע, עם חבר הוא הגיע
עד אליי, עד לשער בו עצר אותו השומר.
חיפשו אותי בכדי שאני אוכל לאשר לו להיכנס, אלא שאני במהלך כל
השעתיים האלו הייתי במיטה עם מיכה.

ירון ידע.
לא הסתרתי דבר.
כל בחור שעברתי, כל רטט, הכל תואר לאוזניו והוא היה מדמיין שזה
אנחנו. שידו שלו מפרידה בין גופי ובין התחתונים.
כל שיחת טלפון הייתה נפתחת ב"עם מי היית היום? ומי יהיה איתך
הלילה?".
וודאי היה לו קשה מאוד.
הוא לא אמר מילה.

כשעברתי נסיון אונס- גם אז נשארתי לבד. הוא כעס ורתח וגעש.
אך גופו השבור והמרחק בינינו השאירו אותי לבד מול הזוועה.

הוא אמר לי פעם- "לא משנה אם לא תתחתני איתי. תמיד תבגדי בבעלך
איתי. את שלי. זה הכל". ואני עניתי שיום יבוא ואני אזמין אותו
לחתונה שלי....

בסיום י"ב- תקופת הבגרויות, קיבלתי לרשותי דירה למשך חודשיים,
ובמקום ללמוד הייתי משוחחת איתו שעות.
הייתי מאוהבת בטירוף, ויחד עם זאת גר איתי בחור שדאג לצד
הגופני שלי- אחד-אבישי- מדריך כושר, חתיך מטמטם שהיה גורם לי
להרגיש סקסית. ירון היה משאיר לי הודעות מטורפות של אהבה סוחפת
בקול סקסי להחריד, בוכה מאהבה וגעגוע, מילים שכיווצו אותי
וגרמו לליבי לרוץ.
רציתי אותו כל כך, אבל פחדתי להיפגש.
רציתי רק שמישהו יבטיח לי שהוא באמת אוהב אותי, וימשיך לאהוב
אותי גם אחרי שהוא יראה אותי.
ירון מצידו- מאוד מאוד רצה כבר להיפגש, ולא הזדהה בכלל עם
הפחדים שלי. יום אחד הוא יצא עם חברים לפאב, השתכר לחלוטין,
והתחיל לצעוק ולבכות שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה רק אותי,
שיעזרו לו... זה שבר את ליבי.

בערב פסח, חזרתי לדירה עם גיסי בכדי לקחת כמה הגדות לאורחים
נוספים, וחיכו לי 7 הודעות מהאיש שלי.
"איפה את?" קול הבס הסקסי שאל "נעלמת לי. אני מתגעגע. אולי את
ישנה? קומי מתוקה, אני צריך אותך".
הודעה שניה
"אשה שלי , פויית שלי, אני לא יכול בלעדייך. הלכת כבר?"
הודעה שלישית
"מתוקה שלי, ממי, אשה שלי- אם הלכת כבר תדעי שאני מאחל לך ערב
נפלא, שתצחקי ותהני, ותחזירי לי צלצול בלילה שיכורה. תשמרי על
עצמך, אני מטורף עלייך, אני רוצה אותך ואוהב אותך. מת לשמוע
אותך".
עוד 4 הודעות כאלו חיכו לי- וגיסי מביט בי המום... "הוא משוגע
עלייך- הא?" שואל.

קבענו להיפגש. התכוננתי נפשית, מירקתי את עצמי ואת הבית. הייתי
במתח עצום. לילה שלם של סיוטים עבר עליי, חלמתי עליו ונבהלתי,
רעדתי. חלומות מפחידים. מאכזבים. חלומות שבכלל לא אפיינו את
הירון שאני מכירה ואוהבת. ואז הטלפון צלצל.... הוא לא יכול
לבוא. אח שלו- שהיה אמור להסיע אותו, הבריז....
נפלתי. בכיתי.
הרגשתי מרוקנת- כאילו נגמרו לי הכוחות להחזיק את האהבה הזו.

זה קרה.
קבענו להיפגש שוב.
בליל קיץ אחד, דפיקה בדלת.
כולי נרגשת, רועדת. אני פותחת את הדלת ובה עומד בחור ע-נ-ק
ולידו בחורה. בהלם טוטאלי אני מביטה בו.
"שלום" הוא אומר. זה לא הוא. זה לא הקול שלו.
"אני אח של ירון. הוא כבר מגיע. קשה ללכת עם קביים".
הלב שלי.
אני מתפוצצת.
צעדים במדרגות.
הנה השיער שלו. הנה העיניים. הנה החיוך.
בחור גבוה עם קביים עולה לאט לאט. יש לו שיער שחור קוצני,
ועיניים חומות משהו (ולא ירוקות...), ושפתיים אדומות, וסנטר
נשי עגול וכפול, עור לבן שקוף וצמיג קטן של הזנחה על
המותניים.
זה ירון.

לעומת שאר הבחורים שהייתי רגילה אליהם הוא היה ממש מגעיל.
לא הצלחתי לקשר בין האהבה הענקית שבערה בי כלפי ירון של
הטלפון, ובין הדחייה שחשתי כלפי ירון פה בסלון.
דיברנו רגע בחוסר נוחות, ואז יצאנו החוצה לשבת על ספסל בגינה.
כמה מילים לא מחייבות נאמרו, ולפתע הוא שואל בקול רועד "מה? את
לא רוצה לנשק אותי?"
ובכוח רכנתי כלפיו. שפתיי נוגעות בשפתיו. העיניים נעצמו לי ...
נעצמו...
והנה ירון שלי האהוב.
שפתיו רכות ומדהימות, סוחפות אותי, לשונו מפרידה את שפתיי
ומלטפת את לשוני בריקוד אוהב. הוא מריח נפלא, ויש לו טעם רענן
וקריר.
עייני נשארו עצומות.
"אני אוהבת אותך" אמרתי.
"אני אוהב אותך" אמר קול הבס המהדהד.
ירון כאן איתי. ירון שאני אוהבת כבר שנים. ירון שלי. האיש
שלי.
"תיפקחי את העיניים".
והנה יושב מולי שוב אותו בחור חיוור, ושוב הוא מתרחק מאהובי.
כשהוא אמר פתאום משפט שהיה בדיוק מה שהוא אמר לי בטלפון
התעוררו בי לפתע הרגשות העזים, ודעכו מיד כשהסתכלתי עליו.

אני לא אוותר. אהבה כזו לא באה ככה סתם.
עלינו שוב לדירה. נכנסנו לחדר השינה האפלולי.
בחושך הוא שוב ירון שלי. מנשק. מלקק. פותח את חולצתי וחופן את
שדי הצחורים. "איזה שדיים נפלאים! עגולים, רכים, הכי חמודים
בעולם!" הוא מתפעל ומנשקם.
מנשק לי את הבטן.
אבל בפסי אור מהתריסים אני רואה שזה לא ירון שלי.
זה ירון האחר.
והוא הלך.

במשך שבוע וחצי לא עניתי לו לטלפונים. עשרות הודעות אוהבות,
מתחננות, אובדניות. לא הייתי מסוגלת.
ניסיתי להבין מה אני מרגישה ואיך אני חיה עם זה. עם האכזבה.
איך לחבר את הגוף לנפש.
איך לנהל מערכת יחסים בלי טיפת משיכה מינית.
בסוף עניתי לטלפון. אמרתי שאני מבולבלת. שאני צריכה זמן. שאני
רוצה לשמור על קשר- לפחות כידידים, אבל הוא אמר לא- גם ככה
כואב לו לדבר איתי.בכיתי.
הוא אמר שהוא רוצה הכל או לא כלום, ושאני אפסיק לחשוב רק על
זיונים ואתחיל לחשוב על מערכות יחסים רציניות.
ואז הוא רצה לבוא. ושמע את אבישי ברקע. וכעס. וניתק.
שיט.
כרגיל אני מקלקלת הכל. אהבה כל כך חזקה יש לו אליי, ואני לא
מסוגלת לאהוב חזרה. אני לא רוצה לנתק את הקשר. אוהבת או לא?
אבל הוא עשה את ההחלטה במקומי.

חודש אחר כך, יצאתי עם אלון- בחור שלמד איתי, לחוף בהרצליה.
היה קריר, טיילנו והתחבקנו, ולפתע עצר אוטו לבן- לשאול
כיוונים.
התכופפתי לענות ו...חשבתי שאני עוד שניה מתעלפת.  בפנים ישב
ירון.
המילים נעתקו מפי. ירון פתאום גמגם, אמר שאני נראית נהדר, אמר
שהטלפון שלו...  שהוא דיבר עם אמא שלי...שאני אצלצל... שהוא
יצלצל... שיופי... שיאללה באי.
לא יודעת מה הוא אמר שם.
לא יודעת איך חזרתי הביתה.
מה אני מרגישה?

הוא בא אליי פתאום- עם חבר.
הוא היה כל כך נפלא ועדין וחמוד. אמר לי מליון פעם כמה שהוא
אוהב אותי, והתחנן שאני לא אפגע בו, ואמר שהוא יעשה הכל
בשבילי.
ליטף אותי... ופתאום דרש שנשכב. עכשיו!
לא... זה מהר לי... מהר? -הוא אמר. 6 שנים זה לא מהר. זה מאוד
מאוד לאט. אבל בקושי נפגשנו. חכה.
ואז התחיל לריב איתי פתאום. להאשים אותי.
השאיר אותי מתייפחת והלך.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.
חושבת על מוות.
נכנסתי לדכאונות. לא מסוגלת לתפקד.

חברה דואגת טלפנה לירון.
היא התרשמה שהוא מאוד אוהב אותי ומתגעגע ודואג לי.
הוא אמר לה שאני פוגעת בו, שאני נותנת לו הרגשה שהוא סתם עוד
אחד. הוא אמר שבין תמיר, אבישי, שמעון, מיכה וכו' הוא לא מוצא
את עצמו, הוא פשוט עוד שם ברשימה ארוכה של בחורים.
הוא סיפר לה כמה הוא כעס כשהוא רצה לבוא ולא יכל כי אבישי היה
אצלי. הוא בשבילי היה מעיף את כל העולם, ואני לא הייתי מוכנה
לשלוח את אבישי הביתה בשבילו.
היא אמרה לו שכמעט התאבדתי.
הוא נבהל. פחד.
אני לא רוצה שהוא ירחם עליי. לא רוצה שהוא יכנס לי שוב לחיים,
להכאיב ולגרום לי לבכות.
הוא לא טרח לומר לי אפילו חצי מהדברים שהוא אמר לה בטלפון, הוא
לא טרח לטלפן אחרי שרב איתי כדי לבדוק מה קרה, ורק בזכות כמה
ידידים חזרתי לעצמי.
אני רוצה חופש. לצאת עם מי שאני רוצה בלי לדפוק חשבון, ולהפסיק
להרגיש את פעימות הלב האלו בכל פעם שאני שומעת את השם ירון.
זה כואב יותר מדי.


ביולי אימי טסה לחו"ל. החלטתי להישאר ערה עד הבוקר ולומר לה
שלום ממש לפני הטיסה. בחצות הטלפון קם לתחיה. האיש שלי.
מתגעגע. אוהב. כואב.
"בוא" אמרתי לו. "תכנס למונית ובוא. אני אשלם".
והוא בא.
ירדתי למטה לשלם למונית, הוא ישב בה חיוור ונרגש, חייך אליי
חיוך עצבני ועזרתי לו לעלות עם הקביים. כולו נוקשה וכואב,
ובנוסף מתח שריר בפיזיותרפיה.
דיברנו קצת. עשיתי לו סיור בבית- והוא נישק אותי ברפרוף. הוא
נראה יותר טוב. חי יותר.
באחד החדרים הוא התיישב על המיטה ומשך אותי אליו, משתפשף בי,
לועס אותי. חופן את שדי. ריחרח את כולי.... רבע שעה שכבתי עליו
בנשיקה אחת א-ר-ו-כ-ה....
"שבי עליי, ענגי אותי" הוא ביקש.
"אני פוחדת להכאיב לך" אמרתי.
"מה את חושבת? יש תנוחות לעשות הכל. אני לא מת! קביים זה לא
סוף העולם". ואני המומה- התכוונתי להכאיב לשרירים החבולים
מהתרפיה.
רגע הקסם חלף.

ממשיכים בבית. מדברים מסביב.
הוא רואה תמונות של שאר החברים- בני הזוג שחלפו בי. שהחליפו
אותו.
שוכב על המזרון, מביט למעלה.
"בואי תשכבי לידי" הוא מבקש. באתי. שכבתי. בלב ידעתי שזו הפעם
האחרונה שאני אראה אותו. הוא התחיל להוריד את הג'ינס שלו,
והרגיע "אל תדאגי- אם לא תרצי לא נשכב".
לפני שהבנתי מה קורה הוא מעליי, מחזיק את שתי ידיי מעל ראשי,
חיוך קטן על פניו. אני לא מצליחה לזוז. הוא כבד. בחיוך הוא אמר
"אני אתפוס אותך עכשיו..." ואני "כן בטח..."
"את חושבת שאני לא יכול?" הוא שאל, ותפס ביתר חוזקה את שתי
ידיי,
ידו כבר מגששת בתוך התחתונים שלי.
אני פוחדת. די. די. די.
כנראה נראיתי כמו שהרגשתי- מפוחדת עד אימה. חוויתי מחדש את
נסיון האונס שעברתי באותה שנה. קפאתי.
ירון הביט בי, ולפתע חיבק בחום ואמר  "את ממש מתה מפחד- הא? אל
תפחדי- להכאיב לך זה הדבר האחרון שאני אי פעם אהיה מסוגל לעשות
לך- אני אוהב אותך!". ולא הפסיק לחבק.
רעדתי.
הוא קם, ואני שכבתי שם. לא מסוגלת לזוז.
עברה שעה. לא הוצאתי מילה.
הוא צלע לכיוון הדלת.
פתאום הסתובב ואמר "you promised me heaven, than put me throo
hell". יצא.
רצתי לחלון וצפיתי בו נעלם- בטירוף צעקתי "אני שונאת אותך!!!".
ולחשתי "אני אוהבת אותך"...
ובכיתי.

לקח לי כמה חודשים ארוכים לחזור לחיים נורמאלים. להפסיק לחשוב
עליו, לנתח את המצב, לבכות, לחייג אליו ולנתק, לחייג רק חצי
מספר ולנתק.
ירונפוביה.
גם אצלי היו כל הזמן ניתוקים בטלפון, ונשימות מעבר לקו.

723148

במשך 4 שנים מאז כל שנה שלחתי לו ברכה- ומעולם לא קיבלתי מכתב
חזרה.

בשירות הצבאי, האזנתי יום אחד לרדיו מקומי במהלך שמירה, ושמעתי
קול מוכר עד כאב. בסיום התכנית,הוא נתן קרדיט למפיק ואז אמר
בקולו המדהים "כאן ירון מוסר לכם לילה טוב". ואני- למרות
שהייתי מאוהבת כל כולי בחבר אחר, נכנסתי למערבולת  מוזרה של
רצון לכתוב לו, או לטלפן לתכנית.
אבל אף פעם לא עשיתי זאת.

מדי פעם היו טלפונים עם ניתוקים.

כשהתחתנתי התלבטתי אם לקיים הבטחה ולשלוח לו ברכה.
אבל בסוף לא שלחתי. חשבתי שזה כבר לא משנה.

לפני שנה הוא טלפן לאמא שלי וביקש לדבר איתי. אמא שלי - שכבר
שכחה את מרבית הפרטים, אמרה לו שאני נשואה ובהריון. היא אמרה
שהוא השתתק, וביקש למסור לי מזל טוב ושאני אזכור מה הוא פעם
אמר לי על הנישואין שלי.
היא גם ציינה שיש לו קול סקסי ומשגע.