"החירות היא מטאפיסית". זוהי היתה אמירתו המרכזית של סארטר,
בעצם, שלאחר קביעה זו רוב השיח הפילוסופי שהוא יצר עסק בסוגיה
זאת.
אם כן, התהייה על מהות המשפט יכולה להוביל אותנו לשאלה
הראשונית ביותר בה אנו יכולים לשאול את עצמנו, האם אנחנו בני
חורין? האם אנחנו תמיד חופשיים? ומה זה בעצם חופשי?
על מנת לתהות האם אנחנו חופשיים אפשר קודם כל לנסות ולהגיד מהו
חופש. מהו חופש, מהי חירות. במצב של חירות, אין שום דבר שנכפה.
הכל נעשה מתוך בחירה. האדם מתחיל את חייו בלידתו שלו. זה כבר
דבר מאוד לא חירותי. האם כל אדם בוחר להיוולד? האם יש לו את
האופציה של לא להוולד? או להוולד כאדם אחר? ובכן, לא נוכל לדעת
בוודאות את התשובה לשאלה זו מהסיבה הפשוטה שאין אדם שזוכר את
תהליך לידתו ומה קרה לפניה. במישור העקרוני ניתן לשער שמקרים
שבהם יש הפלה הם מקרים שבהם העובר, משמע, האדם, בוחר שלא
להוולד, אך גם את זה אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות.
ובכן, האדם נולד וגדל בתוך מערכת מסויימת, בתוך דגמים של
התנהגות ואתיקה, של חוק, של מוסר. בתור ילד האדם רוצה לעשות
הכל, והוא לומד מהר מאוד עובדות מסויימות על החיים של דברים
שהוא לא יכול לעשות. כמו למשל, השלב בו הילד מבין שזה לא נאה
להתרוצץ עירום במקומות ציבוריים. ובכן, כשהאדם גדל הוא למד
שהוא יכול לעשות כך, אבל אז יחשבו אותו כמשוגע, או כעבריין,
והוא יודע את המחיר שעליו לשלם. כמו אדם, מתוך סיפור הבריאה
בבראשית, הוא מקבל עליו את הדעת, את הידע, ומכאן מצבו מסתבך.
נוצרים קונפליקטים פנימיים.
בגיל הנעורים קונפליקט זה מגיע לשיאים. הילד המתבגר מתחיל
לדרוש לעשות את "מה שהוא רוצה" כשבדרך כלל זה לא חייב להיות מה
שהוא באמת רוצה, אלא זה חייב להיות ההיפך הגמור ממה שהוא נדרש
להיות, מהוריו, מהמוסדים החינוכיים, ומכל מי שיותר "גדול" ובעל
סמכות ויכולת להשפיע על חייו. כך בעצם הנער המתבגר דורש את
חירותו על ידי דרישתו לעשות מה שהוא רוצה. בשלב זה הנער מתאמץ
ליצור אישיות משל עצמו, ובדרך כלל, כשמדובר בבני נוער מרדניים,
זו אישיות הפוכה משל הוריו. ישנם גם מקרים הפוכים בו הנער מנסה
להיות כמו הוריו בדיוק, אך אני בוחר להתעסק בתופעה הנקראת "מרד
הנעורים".נוצר מצב חדש. המצב החדש של הנער הוא: הנער מנסה
להיות מישהו, עוד לא פיתח אישיות ריבונית לחלוטין, ומנסה את כל
מה שאסור על פי כל הכללים, מנסה למרוד במוסכמות חברתיות, נערות
המתנסות ביחסי מין בגיל מאוד מוקדם, נערים המתנסים בסמים, כתות
שונות, לבוש שונה, ובכלל כל מה ששונה מהנורמה, כפי שאותו נער
רואה אותה, של הממסד. לאחר שלב מסויים של מרד, הנער מתחיל
להבחין, לאחר התנסויות רבות בדרכים שונות, מהי דרכו שלו. הוא
מתחיל לקבל עליו את הדעת, אותה דעת של אדם וחווה, מתחיל להבין
את ההשלכות של כל מעשה שהוא עושה, ומכאן מצבו מסתבך יותר. בשלב
זה נכנס האדם לשלב התפתחותי הנקרא "בגרות".
האדם בשלב זה מתחיל להבין כי הוא יכול לבחור בהרבה דרכים, אך
הוא מודע לתוצאות. הוא מודע גם לאפשרות הבחירה שלו, ודבר זה
מלחיץ אותו אף כן. כל זה קורה לאדם בשלב הבגרות.
כשאדם מגיע לגיל העמידה הוא נהיה יותר ויותר מוטרד. כל זה
מתעצם בגיל הזקנה, כאשר האדם מרגיש כי קיצו קרב. לרוב, האדם
בשלב זה לא חי את ה"כאן ועכשיו". הוא חי בתוך קונפליקטים.
הקונפליקטים נובעים מהידע. הקונפליקטים מתחילים בנקודה בה אדם
מודע כי הוא, ורק הוא, האחראי המלא למה יקרה בחייו.
כשהאדם נהיה אב לילדים, וסב, וצריך לקחת חלק בחיים של עוד נפש
חיה, הקונפליקטים מתגברים. כעת בחירותיו משפיעות על עוד
אנשים.
אותו דבר קורה כשאדם מתחתן. הוא מצמצם מבחירה את רצונותיו
לעיתים, אך גם זה לא נכון. רצונותיו נשארים, תשוקותיו, ולעיתים
הוא מרגיש כבול. הוא מרגיש שיש דברים שהוא לא יכול לעשות אך גם
זה לא נכון. גם אם כך הוא חושב הוא יודע בסתר ליבו כי הוא יכול
לעשות כל מה שעולה בדעתו וזה מה שהכי מפחיד אותו.
לדוגמא, אדם בעל מעמד חברתי הבוגד באישתו, מודע כי אם הדבר
יחשף זה יגרום למהומה רבה, אך הוא בחר להכנס לתלם הזה. דוגמא
נוספת: אדם שחי חיים שלמים עם אישה שהוא לא אוהב רק בשביל שאל
מול המשפחה הוא יראה "מסודר", נשוי, עם שני ילדים, עבודה טובה,
אך לב כואב. וכל זה כמובן גם אותו אדם גרם לעצמו.
במישור המחשבתי האדם תמיד יישאר חופשי. תמיד אדם יכול לחשוב מה
שהוא רוצה ועל כך אין עוררין. משלב המחשבה לשלב הביצוע, האדם
צריך לבצע חשיבה רבה, מה התוצאות של המעשים, כאן הקונפליקט
העיקרי של בני האדם בכלליתם.

לסיכום: כל אדם חופשי באופן מטאפיזי. במישור המחשבה הוא חופשי.
הוא תמיד יכול לחשוב מה שהוא רוצה ולבצע מה שהוא רוצה בהתאם
לנסיבות בהן הוא נמצא אליהן הגיע גם מתוך בחירות של צעדים
בחייו. עצם המודעות לכך יוצרת פחד גדול וקונפליקטים של אותו
אדם עם עצמו. החירות נכפתה על בני האנוש, והם לא תמיד יודעים
איך להתמודד איתה, כך שלא תמיד, זה שהם חופשיים, אומר שהם
מאושרים. להיפך, לרוב הם אומללים.