הכרתי אותה באוניברסיטה, בחורה חמודה, מצחיקה להפליא, בחורה
שכולם אוהבים, גרה בדירה שכורה, נוהגת בפיז'ו 206 מפוארת,
מחברותיה מסודרות מאוד והיא תלמידה מצטיינת. היינו נוהגים לשבת
בקפיטריה עם כל החברים מדברים על עניינים של פוליטיקה, צוחקים
על מרצים ומזכירים עד כמה קשים הם הקורסים. אני הייתי מביט בה
הרבה, מקשיב  לדבריה ומנסה לדמיין שאנחנו לבד- בלי כל החברים.
אני ידעתי שאני מאוהב בה עד מעל הראש אבל היא ראתה בי ידיד
בלבד, תמיד הייתה אומרת: "אח שלי בוא שב לידי" ,שהייתה פוגשת
בי נושקת נשיקה חמימה וידידותית על הלחי שלי  ואני הייתי מרגיש
בגירוי מיני עז ובפרפרים בבטני, היה ברור לי שלא היו לה שום
רגשי רומנטיקה כלפי. שהיינו יושבים לבד הייתה מספרת לי על החבר
שלה ועל השותפה "המעצבנת" שלה  אבל לעולם לא דיברה על משפחתה
כאילו היה זה סוד אפל, פעם אחת שאלתי אותה היכן מתגוררת משפחתה
אבל היא אמרה "אין לי משפחה" והחליפה נושא, כמובן שמאז לא
שאלתי אותה יותר על משפחתה, תיארתי לעצמי שמשהו נורא קרה
למשפחתה ובטח כואב לה לדבר על זה. ישבנו יחדיו בכתה, תמיד
הייתי מעתיק ממנה עבודות וקצת במבחנים, היא הייתה מאפשרת לי
להעתיק ואחרי זה הייתה אומרת תמיד: " מני, ככה בחיים לא תבין
את החומר הנלמד". אני לא יודע אם אהבתי אותה או יותר הערצתי
אותה , הערצתי אותה- בשל חכמתה, חריצותה, ביטחונה העצמי
והתקיפות שלה, ואהבתי  אותה מפני שנמשכתי אליה, מין משיכה
מינית עזה, מוזרה כזו - שלא חשתי כלפי אף אחת. פעם יצאנו יחדיו
לסרט, אני הייתי עסוק בלהתבונן בה והיא התעסקה רק בעלילת הסרט,
היא הייתה מרוכזת כל כולה בסרט נראה היה כאילו לא זכרה שיצאנו
לסרט ביחד- אני והיא. בתום הסרט הציעה שנלך לשתות משהו באיזה
בית קפה נחמד "אני מכירה אחלה בית קפה קרוב לכאן וחוץ מזה
הלילה ממש מקסים, תראה את הירח". אותי ממש לא עניין הירח רק
היא עניינה אותי. ישבנו בבית הקפה, דיברנו על הדברים הרגילים
ואז אמרה: "מני, יש לי משהו לספר לך", היא היססה מעט ואז אמרה:
"אני עומדת לקבל ירושה גדולה מאוד, אני לא יכולה להגיד ממי
הירושה, אבל הייתי חייבת להוציא את זה, אני שומרת את זה המון
זמן בבטן". הייתי המום שאלתי שאלות מתוך סקרנות אבל היא העדיפה
לא לספר יותר ממה שסיפרה ושינתה את הנושא. כעבור שעה שישבנו
בבית הקפה ליוויתי הביתה כל הדרך העלתה זיכרונות מהסרט ולי לא
היה מושג על מה דיברה, הרי אפילו תמונה אחת מהסרט לא ראיתי.
עמדנו בפתח דירתה ובהינו אחד בשניה, שתיקה מעיקה סימלה את
הרגע. נישקתי אותה בתשוקה עזה והיא שיתפה פעולה, מהר מאוד
נכנסנו לביתה- מתנשקים בלהט ומפשיטים אחד את השניה, נכנסו
לחדרה ושם התגפפנו בלהיטות יתרה, נשיקותיה הביעו אהבה- פעם
ראשונה שהראתה לי זאת. שכבנו  באותו הלילה, היה זה הלילה הכי
משמעותי בחיי. למחרת שראיתיה באוניברסיטה היא התעלמה ממני
וסירבה לדבר איתי על מה שקרה, רק אמרה: "עזוב אותי היום, נדבר
כבר, הראש שלי במקום אחר. פשוט היום יש לי משהו חשוב אחרי
הלימודים, נדבר מחר טוב?!?!?" וברחה. כל היום לא דיברה איתי
למעשה התעלמה ממני לגמרי. בסוף היום הלכה הביתה בלי לומר שלום
לאף אחד מחבריה, כולל אותי. החלטתי ללכת לחפש אותה, רצתי אל
מגרש  החניה בתקווה שלא אפספס אותה, ואז ראיתי שהיא עוד לא
נסעה אבל דיברה בטלפון והבעת פניה נסערת. החלטתי לעקוב אחריה,
נכנסתי למכוניתי והמתנתי עד שתיסע. היא החלה לנסוע ואני אחריה,
מקווה שלא תבחין בי. היא החלה מתרחקת מהעיר לכיוון חורשה ירוקה
ומבודדת, היא נכנסה לתוך החורשה. נוסעת בשבילי החורשה, היא
הכירה את הדרך כאילו הכירה את כף ידה- נוסעת בביטחון רב. כעבור
שעה, הגיעה לשער של אחוזה ענקית היא חנתה את מכוניתה סמוך
לשער, חניתי את מכוניתי והסתתרתי מאחורי העצים. היא נעמדה מול
השער ונאנחה "שלום בית ישן" אמרה ולחצה על האינטרקום. "מי זה?"
צעק קול צרוד ומבוגר מהאינטרקום,  והיא ענתה: "זאת אני". היה
ברור שבעלי הבית הכירו אותה. היא הביטה לאחור, כאילו חשה
שעוקבים אחריה ואז נכנסה, על פניה נראה כי חששה להיכנס לאחוזה
הזו. נכנסתי לחצר האחוזה אחריה מבלי שראתה אותי. היא צעדה
בשביל כמה מטרים ונכנסה לביתן קטן, ביתן שנראה כמו מחסן הגנן.
ראיתיה מחבקת בחור צעיר, כנראה הגנן, היא הייתה מאושרת לראותו
והוא היה מאוד שמח לראותה. "מזמן לא באת לבקר אותנו", אמר
הבחור, היא חייכה ואמרה: "באמת עבר זמן רב". הם  דיברו על העבר
שלהם ביחד- מסתבר שהיו זוג בעבר, הוא הביט עליה ושאל בקול רך:
"את חושבת שהזקנה תיתן לנו אישור להיות ביחד?" היא חייכה
והסמיקה, חשבה מעט ואז אמרה: "אני כבר לא צריכה ממנה אישור
לשום דבר, אני קובעת לעצמי אבל..." היססה מעט, הביטה בו ואמרה:
"אני כבר לא מאוהבת בך, יש מישהו אחר בחיי". הוא לא הגיב אבל
על פי הבעת פניו נראה כי קיבל את דבריה. הם המשכו לדבר כמה
דקות אחרי הווידוי שלה ואז היא נפרדה ממנו לשלום והמשיכה
בדרכה. עקבתי אחריה בעודה צועדת בשבילי הגן, היה זה גן גדול
ומדהים ביופיו- אני חושב שאף פעם לא ראיתי גן כזה בשום מקום,
מלא עצי פרי, ורדים יפות כל כך בשלל צבעים, ברכות עם מפלים
ודקלים גבוהים. בעודה עוברת בין צמחית הגן פגשה במכרים רבים
שקיבלוה בברכה ובחום, אך ביקורה היה תמוה בעיניהם. לבסוף הגיעה
לפתחה של האחוזה, האחוזה נראתה גדולה אף יותר מקרוב. היא נכנסה
לבית מלאה חשש. הדלת לא הייתה נעולה, היא פתחה אותה ונכנסה- אף
אחד לא בא לקבל את פניה כאשר נכנסה. אני המתנתי מעט ואז נכנסתי
אחריה לתוך האחוזה, האחוזה נראתה ישנה מאוד, היא הייתה מאובקת
וחשוכה. כאשר הייתי כבר בפנים לא ראיתיה, חיפשתי אותה בקומת
הכניסה אך היא לא הייתה שם. לפתע שמעתי רעש מלמעלה, עליתי
במדרגות- צעדי שקטים, הוספתי לעלות עוד והרעש שנשמע כשיחה בין
אנשים כיוון אותי. לבסוף הגעתי לקומה האחרונה, שהשרתה עלי
תחושה של אופל, קומה חשוכה וקרה. השיחה בקעה דרך דלת עץ ישנה,
עמדתי מאחורי הדלת והקשבתי לשיחה. "בתי היחידה והאהובה, אני
מבקשת סליחה על כך שפגעתי בך, אני רוצה למות עם מצפון נקי
ובידיעה שאת לא נוטרת לי טינה". היא בכתה ואמה ניסתה להרגיעה
אותה, "אמא, אני מבקשת סליחה שעזבתי את הבית והתנתקתי מכם,
משפחתי היקרה". האם השתעלה והרגיעה את בתה אשר לא ראתה זמן כה
רב. "אל תדאגי, אביך מת בשיבה טובה, הוא סלח לך". בכי מלווה
בכאב בקע מן החדר. ואז אמרה האם: "די לבכות, אילו הרגעים
האחרונים שלנו יחד.... וחוץ מזה יש לי משהו חשוב לספר לך, אני
מורישה לך רק חלק מנכסיי", לפתע פסק הבכי ואותה מאותו רגע כבר
לא שמעתי רק את אמה אומרת: "את האחוזה אני מעדיפה להפוך לבית
יתומים, את הכסף אני תורמת לאותו בית יתומים, ולך אני מורישה
את הדבר היקר לי ביותר- את הדבר שעזר לי להמשיך ולחיות קצת
יותר ממה שהרופאים הקציבו,הדבר שמילא את חלל הבדידות בחיי, יקר
הוא הדבר אף יותר מיהלום- אני מורישה לך את גולדי- דג הזהב
שלי.......