הכל החל באותו בוקר קיצי, על שפת הים. אני התעוררתי לאחר לילה
של אלכוהול, מסיבת יומולדת לחבר קרוב נחגגה במדורה על החוף,
שתינו, נהנינו, וחלקנו נשאר לישון על שפת המים, אם מפאת חוסר
רצון לחזור הביתה, ואם מפאת חוסר יכולת. אני באופן אישי הקאתי
את נשמתי אל מימי הים התיכון, והעדפתי במודע להתמלא בחול, מאשר
לחזור במצבי אל בית הוריי. כשהתעוררתי בבוקר מאור השמש, ראשי
כאב כמו לאחר מלחמה גרעינית. חיפשתי נואשות אחר בקבוק שתייה
כלשהו, אשר יעזור לי להקל על הכאב, אך המעט שנשאר מהלילה נלקח
משם על ידי אלו שהיו שפויים מספיק לחזור לביתם. בלית ברירה
גררתי את רגלי לטיול על החוף. קיוויתי המים והגלים והמליחות
יחזירוני לשפיות, או שלפחות אמצא משהו אחר להשתקע בו.
ואילו את, לאחר לילה ארוך של שיטוטים באינטרנט בחיפוש אחר משהו
הגון לקרוא, יצאת לאוורר קצת את הגוף והנפש לקראת שנת היום
הבריאה כל כך של החופש הגדול. יחפה, פזורת שיער, הילכת על החול
באור השמש העולה, כשקרני השמש הבתוליות משתקפות בשמלתך הלבנה.
לרגע חשבתי שמתי והגעתי לגן עדן. שאלתי אותך, האם אני במקום
הנכון. כשצחקת, חשפת שיניים לבנות כל כך, עד שהסטתי את מבטי
שלא להסתנוור. באחת, הרגשתי משוחרר. כאב הראש חלף כלא היה. את
מקומו תפסה תחושה חדשה, לא מוכרת. פרפרים התעופפו בתוך בטני,
לבי הלם בחוזקה, ראשי, עדיין מעט סחרחר, ופי מעט כבד עליי, אך
לא מפאת האלכוהול, כי אם מפאת היופי העומד מולי.
ואת, בחיוכך הכובש, אל מול חדלות אוני המטושטשת, רק צחקת, בקול
צלול כפעמון. את ידי שמת על כתפך, את ידך הנחת על חזי, וכך
הלכת, כך נגררתי, אל עבר סוכת המציל, שכבר הכיר אותך מבקרים
קודמים. שם הושבת אותי על אותו כיסא פלסטיק רעוע, שטפת את פני
במי ברז נקיים, והכנת כוס קפה שחור, חזק, שכמוהו לא טעם לי אף
קפה מאז.
אחרי שהתאוששתי מעט, נכנסנו למים, כזוג ילדים קטנים, השתובבנו
במשך שעות, מצחקקים ללא הרף. בסופה של רחצה, לקחתי אותך אל בין
ידי, הסטתי קווצת שיער מפנייך, ונישקתי אותך. טעם המלח התערבב
עם טעמך, והעולם עצר מלכת. הרגשתי כאילו הורדתי אותך מאשליות
גן העדן, ואילו את הערת אותי מסיוטי הגהנום.
חודש וחצי לאחר מכן חזרנו לבית הספר, תדירות מפגשינו ירדה מעט,
מפאת בתי הספר השונים, אך הקרבה היחסית בין בתינו עזרה לנו
לשמור על התראות סדירה של כמעט כל יום. תקופה מאושרת הייתה
התקופה ההיא. היינו שנינו כפורחים. את, עם כל השלווה בפנימית
שלך, הכנסת לחיי אור. הוריי, שבדרך כלל היו חשדניים כלפי זרים,
ובמיוחד כלפי חברות שלי, אהבו אותך עד למאוד. הם לא הפסיקו
להלל ולשבח אותך, כי בזכותך הייתי אדם אחר. גילית לי את היופי
שבאהבה. נהייתי נחמד, מנומס, עוזר. מבית הספר לא התקבלו
תלונות, מה שהיה חריג למדי. אני, עם המורכבות שלי, עם הבעיות
שלי, הייתי שם בשבילך ברגעי משבר, כשגילית שהעולם אינו יפה
וטהור כפי ששגית לחשוב בתמימותך. לימדתי אותך להסתדר עם עובדות
החיים, שלא תמיד תאמו את רצוננו.
במשך כחצי שנה כמעט נמשכה התקופה הזאת. חצי שנה של אושר, של
שמחה. חצי שנה ששנינו מצאנו סיפוק רק בלהיות ביחד, ופשוט
בלהיות.
לאחר חצי שנה נוצר הסדק הראשון. מריבה פשוטה למראית עין. אני
רציתי להישאר בבית יום שישי, לך דווקא התחשק לצאת. לא הייתה לי
בעיה. אמרתי לך שתצאי, ותעברי אצלי בדרך חזרה. נראה היה שהכל
נפתר. אך כשהערת אותי בנשיקה בחמש לפנות בוקר, ריח של גבר זר
העיב על שמחתי למראך. מתוך אי נעימות לא העזתי לשאול דבר, אך
חולמנותך וריחופך העידו על נכונות חששותיי. עימתי אותך אל מול
האמת. רציתי שתדעי שלא תוכלי להסתיר ממני דבר מעין זה. לאחר
שהודית סלחתי לך, הן אהבתי אותך, והאמנתי שאת אוהבת אותי. ומי
מאתנו אינו מועד בפעם זו או אחרת?
חודש נוסף עבר עלינו בשלוות תמימים. הכל היה בסדר, כימים עברו.
אך אז, לאחר סוף שבוע בו ביליתי אצל סבתי בצפון, התנהגותך
הייתה פתאום אחרת. מאותה נערה טהורה, חייכנית, אמיתית וכנה אשר
אהבתי, לא נותר דבר. לפתע החלת להיות חשדנית, מניפולטיבית.
במקום לשבת וליהנות מיופי השמיים, חיפשת תמיד את העניין שבחיי
האחר. כשהשבתי את תשומת לבך לשינוי שחל בך, פטרת אותי באמורך:
" אתה לימדת אותי שהחיים הן יותר משמיים כחולים ושמש זורחת.
אתה הוא שהראית לי את הצורך להיות קשובים לרחשי ליבו של
הגורל."
שתקתי. לא ידעתי מה לעשות. בתוכי חשתי שהשחתי אותך, לבי נקרע.
באותם ימים לא ידעתי, שהכל היה מסווה. שלא אני שיניתי אותך.
שלא בגללי נהיית אחרת.
שמתי לב יותר ויותר לתקופות שאת אינך זמינה. היית נעלמת פשוט.
כמו כן חברותייך הישנות נעלמו מחייך, ואותן החליפו זוג בנות
אשר נראו לי משונות, אך סמכתי על כושר שיפוטך. גם לאחר שראיתי
סימנים ברורים יותר, כמו התדרדרות בלימודים, מצבי רוח משתנים,
והזנחה עצמית גוברת. לא נתתי לעצמי להבין את המובן מאליו. רק
לאחר שמצאתי במקרה שקית מריחואנה בחדר שלך, לא יכלתי להמשיך
לשקר לעצמי. התעמתי אתך.
"זה או אני, או הסמים" לא השארתי מקום לספק בקשר לכנות דבריי.
עדיין אהבת אותי, ונשבעת שתפסיקי. אך הצורך היה חזק מאהבתך,
כנראה. ולאחר שבוע תפסתי אותך מעשנת. בלי לומר מילה, לקחתי את
הדברים שלי והלכתי, שלא על מנת לחזור.
התקשרת אליי מספר פעמים, בכית בטלפון, נשבעת שאת אוהבת אותי,
שתעשי הכל בשבילי. כמעט ונשברתי, אך כשהעליתי את נושא הגמילה,
ניתקת את השיחה. ניסיתי ליצור אתך קשר, התקשרתי, באתי לביתך,
אך חברותייך החדשות ידעו את האיום שבי, והרחיקו אותך ממני.
הסיתו אותך כנגדי. כנגד עצמך.
לאחר מכן התקשיתי לחזור לעצמי. שבועות שלמים הסתובבתי חסר מעש,
הלום מחשבות. כאב לי עדיין לחשוב עלייך בצורה של היה ואיננו
עוד. אז לא חשבתי על כלום. לאט לאט עיכלתי את המחשבה שנגמר.
לקח לי זמן רב להפנים אותה לחלוטין. ציוניי התדרדרו. בגדיי
נהיו שחורים, והתנהגותי חזרה לקדמותה. הייתי שקוע בדיכאון
תמידי, הרגשתי שחיי אינם זוהרים יותר באור שהענקת להם, ושעדיף
לי למות מאשר לחיות בחושך. התדרדרתי לאט אבל בטוח אל התהום
ממנה אין חזרה.
לאחר זמן מה התגברתי מעט. לא יכול לומר שהייתי מאושר שוב, כי
הכאב היה גדול מדי. אך הצלחתי להדחיקו. המצב היה כעת לא לכאן
ולא לכאן. הרגשתי כאילו סתם, שום דבר כבר אינו חודר דרך המעטה
שהקמתי לי. לא עצב ולא שמחה. כלום.
היה זה יום גשום במיוחד. קרני השמש נבלעו בעננים הרבה לפני
שהגיעו אל האדמה. הכל נראה אפור באותו היום. הרחוב היה שומם.
אנשים ביכרו את החדר החם ואת שמיכת הפוך על פני הגשם והרוח
שהשתוללו בחוץ. קולות הרעם איימו לשבור את גופי, או ככה לפחות
חשבתי. ישבתי בחדרי, מחבק את האוויר, מתגעגע כל כך, בוכה את
הדמעות המשחררות. הבנתי שאין טעם להמשיך בכך, כל עוד דבר לא
ישתנה. וידעתי שדבר אינו עומד להשתנות. הלכתי לחדרה של אימי.
לקחתי את בקבוק גלולות השינה אשר החזיקה שם בהיחבא. משם פניתי
אל המזווה. הוצאתי את בקבוק הוודקה שאבא שמר לאירועים מיוחדים.
ידעתי שהשילוב של גלולות השינה והוודקה יפעל את פעולתו.
נשכבתי על מיטתי. אביב גפן שר לי מהמערכת.
"זה שוב הגשם הראשון, מטפטף שירו על החלון, מזכיר לי את החורך
שעבר, התחבקנו כשהיה אז קר."
הוצאתי את המכתב שכתבתי לך אתמול בלילה. המכתב בו תיארתי
בפנייך את הרגשתי. הרגשתי אתך, הרגשתי בלעדייך, והרגשתי עכשיו,
כשהכל מאחוריי. הנחתי את המכתב על המדף מעל המיטה.
הסתכלתי על גלולות השינה. הכנסתי כמה שיכולתי לפי, ובלעתי
בעזרת הוודקה. ככה עשיתי מספר פעמים, עד שנגמרו הכדורים. לאחר
מכן לקחתי עוד מספר לגימות מהבקבוק, ונתתי לו להישמט על הרצפה
לידי. נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. דמעות הציפו את עיניי
ששרתי בלחש עם המוסיקה ברקע
"אני אוהב אותך, ואת יודעת שאני אוהב אותך, אם את שומעת אז
אני אוהב אותך, אם את שומעת אותי"
צלצול טלפון הקפיץ אותי ממקומי. הרמתי, לא אמרתי דבר, חיכיתי
לשמוע מי על הקו. זו היית את. שומעת את המוסיקה ברקע, מצטרפת
בקולך הענוג. ואני שמעתי את דמעותייך דרך הטלפון, דרך המילים.
"ואהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם.."
"מאוחר מדי", הספקתי ללחוש לך, ואיבדתי את הכרתי.
פקחתי את עיניי אל מול לבן בוהק. כשדמיינתי את העולם הבא תמיד
היו בו שני אלמנטים עיקריים- אור לבן בוהק, ואת. כששאלתי אותך
מה את עושה בגן עדן, את רק צחקת ונישקת אותי.
