כל הילדים משחקים בחצר, יום נפלא של קיץ אחרי הצהרים. כל
הילדים חוץ מרוני. רוני לא יכולה לשחק בחצר. לא יכולה היום, לא
יכלה אתמול ועל בטוח לא תוכל גם מחר. היא אף פעם לא שואלת למה
כי זה ברור מאליו - ילדים נכים לא משחקים בחצר. רוני ילדה נכה.
המבוגרים אף פעם לא הסבירו לרוני שהיא נכה. היא ידעה זאת
בעצמה. הבינה כי ידעה מה זה נכה לפני שזה קרה לה. היא אף פעם
לא ראתה נכה ובכל זאת ידעה מה זה. זאת אומרת שבלי שום ספק יצא
לה לראות בן אדם נכה לפני כן, היא פשוט לא שמה לב לנכותו, לא
קלטה את המצב שלו. לא היה אכפת לה. ככה הייתה רואה נכה, לא היה
אכפת לה, ציינה לעצמה שזה לא בסדר שלא אכפת לה והמשיכה בדרכה.
רוני לא ילדה טיפשה, גם לא רעה.. או שאולי כן. הרי לא היה אכפת
לה. לאנשים טובים אכפת.

לסבתא של רוני אכפת. היא הולכת לכל הלוויות בעיר. תמיד בוכה
בלוויות, גם אם לא הכירה את המנוח. רוני לא ראתה לוויה בחיים,
אבל אמה הייתה מספרת שסבתא בכתה. מספרת בעצבים. מי שבוכה זה לא
שאכפת לו, הייתה אומרת. הוא רוצה שירחמו עליו. כשהיא תמות ארחם
עליה. אימא התכוונה לסבתא כמובן. אימא לא אהבה את סבתא. כל יום
הייתה מתעצבנת עליה. אומרת שסבתא מטומטמת. רוני ידעה שאימא
צודקת. לא שהיא צודקת כי אימא תמיד צודקת, אימא של רוני מדברת
הרבה וצודקת מעט. אבל במקרה של סבתא אימא צדקה. סבתא מדברת עוד
יותר מאימא ואף אחד לא מקשיב. אפילו רוני. סבתא מרכלת וחוזרת
על אותם סיפורים עשר פעמים. והיא באמת בוכה כדי למשוך תשומת
לב. גם כשזה קרה לרוני סבתא בכתה. הרופא היה מדבר וסבתא הייתה
קוטעת אותו בבכי. בקול רם. אחרי זה הייתה מתאפרת מחדש ומקשקשת
עם אחות במסדרון על המבצעים בסופר בשכונה. רוני שמעה אותן
מקשקשות. היא לא כעסה על סבתא שהיא כזאת. סבתא לפחות הייתה באה
לבית חולים. הייתה באה לחמש שעות: עשרים דקות ישבה עם רוני,
ארבע שעות וארבעים דקות עם אחיות.

אימא לא הייתה באה בכלל. ליתר דיוק באה פעמים, נכנסה לחדר יפה
ומהודרת, סיפרה לרוני על העבודה והולכת. משאירה ניחוח עדין של
בושם צרפתי יקר, רוני תמיד שוכחת את שמו. אימא מאוד אהבה את
מקום העבודה שלה. רוני הייתה נשארת לבד במיטה. היה לה חדר לבד,
אמרו שזה טוב. הייתה לה אפילו טלוויזיה בחדר. סבא הביא אותה
כדי שרוני לא תשתעמם. רוני הייתה רואה ערוץ ספורט. היא תמיד
חלמה להיות ספורטאית. לפני שזה קרה לה הייתה מתלבטת בין רכיבה
על סוסים ואומנויות לחימה. אחרי שזה קרה סבא הבטיח שיקח אותה
לחוג קרטה. כשהיא תבריא. רוני האמינה.

לקח לה קצת זמן להבין שלא יהיה שום קרטה ולא סוסים בחיים שלה.
אף פעם. פשוט מאוד חודש אחרי שזה קרה הבינה שהיא נכה. היא לא
אמרה לאף אחד שהיא יודעת. הם הסתירו את זה, סימן שלא רצו שתדע.


רוני כבר מזמן הפסיקה לשבור את הראש למה הם לא מגלים לה. לרוני
היה הרבה יותר נוח לחיות בלי שיגידו לה. נראה שהיה להם מאוד
קשה לדבר אתה על זה כי פחדו שתתחיל לבכות או משהו, אף אחד לא
התנדב לספר לה ולא הצליחו להכריח אף אחד לספר, אז כולם שתקו.
בטח היה נורא קשה לשתוק, רוני למשל לא הייתה מסוגלת לשמור כזה
דבר בסוד. למרות שלכל דבר מתרגלים עם הזמן. רוני התרגלה שהיא
נכה. התרגלה ללמוד, לראות טלוויזיה, לקרוא, לשחק. לבד. רק
לעיתים רחוקות הייתה מבלה כמה דקות ליד החלון צופה בילדים
מחשקים בחצר. הילדים הבריאים שאינם נכים מוגבלים. מעניין
שלמילה "נכה" היה הרבה יותר קל להתרגל מאשר למילה "מוגבלת".
מבחינת המשמעות במקרה הזה - אותו הדבר הרי. סבא אומר שרוני
ילדה מאוד מפותחת כי הציונים שלה טובים. אבל רוני יודעת שהוא
אומר את זה סתם כדי לעודד אותה. לא חכמה להצליח בלימודים כשאתה
נכה. אתה לא מבזבז זמן בלשחק בחצר למשל.

הדלת בסלון נפתחה - אימא של רוני חזרה הביתה. רוני עצמה לרגע
את העיניים, עוד שנייה היא תזוז מהחלון כי אסור שאימא תראה
אותה שם. אימא מתעצבנת כשרואה את רוני ליד החלון. רוני סובבה
את הראש לכיוון הטלוויזיה, עיניה עדיין עצומות. כשרוני רואה
טלוויזיה אימא מתעצבנת פחות וכשיש לה מצב רוח טוב אפילו שואלת
את רוני מה יש בערוץ שתיים היום. רוני אף פעם לא יודעת מה
לענות כי הטלוויזיה מזמן לא מעניינת אותה. אימא אומרת שרוני
עפיפון בדיוק כמו אבא שלה ושאם היא הייתה מתחתנת עם החבר
הראשון שלה שעכשיו מיליונר בארצות הברית כל החיים שלה היו
נראים אחרת. רוני לא מאמינה שלאימא היה פעם חבר שעכשיו הוא
מיליונר, לא מאמינה בלי שום הסבר הגיוני, פשוט לא מאמינה. אז
היא שותקת ואימא מחליפה את הבגדים היפים של עבודה לבגדים יפים
של הבית. אימא אוהבת בגדים יפים.

רוני מנגבת את שתי הדמעות על לחייה כי אסור שאימא תראה, היא גם
ככה מתעייפת בעבודה ורוני לא עושה כלום. מה את רואה, שואלת
אימא. יש לה מצב רוח טוב היום. רוני לא רואה כלום, משהו מפריע
לה לראות, הכל מטושטש כזה. ערוץ הספורט אומרת רוני ולוחצת על
5. אימא לא תשאל יותר, היא לא אוהבת ספורט.