פעם, במארב בלבנון נכנס לו רסיס למוח. הוא לא הרגיש שקרה לו
כלום, טבל למרות זאת לקחו אותו לבי"ח ונתנו לו חופשה לאיזה
חודש.
הרופאים, כמנהגם של רופאים, בישרו לו שיש להם חדשות טובות
וחדשות רעות. הם אמרו שהוא יוכל לתפקד כרגיל- לשמוע, לראות,
לטעום, אבל לא יוכל להרגיש.
הוא חזר לשרת בלבנון (בצבא לא חשבו שזה מצדיק הורדה של
הפרופיל), ויום אחד נכנס למוצב מחבל עם קלצ'ניקוב, וירה לו
ברגל.
הוא לא הרגיש את הכאב, וכיסח למחבל את הצורה.
בלי להרגיש, הוא הפך לגיבור- מדליה, ריאיון בערוץ 2 בשעה חמש,
כוסיות שהתחילו אתו ברחוב. הוא המשיך לשרת, ובלי להרגיש, נוספו
לו על החזה עוד מדליה, ועוד מדליה, ולפני שהוא שם לב, החזה שלו
התמלא במדליות.
בחיים האזרחיים הוא הסתדר די טוב. מדי פעם הוא היה במקום
הנכון, בזמן הנכון, בשביל להציל את המצב, ובלי להרגיש הוא
התמסד, נשא אישה שהוא לא הרגיש, מצא עבודה טובה שהוא לא הרגיש,
וגבורה הפכה לדבר טבעי, שבאה בלי להרגיש ממש.
בלי להרגיש איך הזמן עובר, הוא התבגר.
בסוף, הוא לא הרגיש את הרגליים, שאיבדו את התפיסה בקרקע, ולא
הרגיש את הגוף שלו נופל. הוא לא הרגיש את המדרכה שפגשה אותו
אחרי נפילה של 30 קומות, הוא לא הרגיש את העצמות נשברות, הוא
לא הרגיש את הלב מפסיק לפעום, דבר שלא שינה הרבה, כי הוא ממילא
לא הרגיש אותו פועם. |