ריצה. ריצה אימתנית אל תוך החושך, אל תוך יער לא - נודע. פייגה
רצה כל עוד כוחה בה. רצה כאחוזת דיבוק, כשבראשה מתנגנות
מנגינות יהודיות וליבה מרוכז רק בחופש.
מלבושיה קרועים ומלוכלכים - שמלתה, שמלת השבת שעד אותו יום
נורא של עליית הצורר לשלטון שמשה אותה בעת הדלקת הנרות הפכה
ללא יותר מסמרטוט רצפה. נעליה בלויות וסולייתה רופפת וקרועה.
אך, מעל לכל עורה חתום בצבע. 3-1-2-0-4-6 היה טובע, חתום על
עורה. כבהמה מסומנת היא רצה. ריצה אימתנית אל תוך החושך, אל
תוך יער לא - נודע. בראשה גזוז השיער מרצדים הזיכרונות-
זיכרונות של אימה זועקת "הישארי חזקה פייגה שלי!" כשהיא נתלית
למותה על עמוד התלייה באושוויץ. זיכרונות של אחיה. אחיה שצרח
להצלה מתוך אחד מתאי העינויים, אליו הוכנס עקב ניסיון בריחה
שכשל. זיכרונות של מירה, מירל'ה הקטנה, שכנתה בת החמש, כשהיא
מופרדת בכוחניות מאימה ונזרקת בחוזקה אל תאי הגזים. אולם פייגה
רצה. ריצה אימתנית אל תוך החושך, אל תוך יער לא - נודע. מזל
שמצאה את רישומי אחיה באשר לדרכי המילוט מהמחנה והתאפשר לה
לברוח בלילה אחד, דרך חור אחד, באדמה אחת באושוויץ 1.
לפתע נעצרה פייגה במקומה. אין עוד ריצה. מסתכלת היא על רגליה
הקופאות בשלג הפולני, על ידיה הפצועות מעבודת הפרך הקשה ועל
זרועה המסומנת ופתאום מוצפת היא ברגשות אשמה- איך אפשר לברוח
כך ולהותיר את אחי בתא העינויים? איך אפשר לברוח כך מבלי להביט
מבט אחרון על גופתה הקרה של אימא? איך אפשר לברוח כך מהקהילה,
מהשכנים ומהחברים...
לא הספיקה לערער בנושא יותר מדקה וקולות נשמעים מסבך השיחים
הסמוך- "יהודיה. עכברוש מטונף. הראי את פנייך ואולי יחסך ממך
הכדור!". לפתע ידעה פייגה בדיוק מה עליה לעשות. היא הייתה
בטוחה במעשה יותר משאי פעם הייתה בטוחה במשהו. פייגה הרימה את
ראשה לשמיים וראתה את אימה בירח ובכוכבים הבוהקים ממעל. שתיקה
חרישית לרגע ואז לאחריה קול צרחה וזעקה. צרחה שאף המתים יכלו
לשמוע. צרחה שפילחה יערות, שעברה משרפות ושנעה בין גטאות
ומחנות.
הקצין הגרמני, וינר שמו, רק בן 19 גדול מפייגה בשלוש שנים
בלבד. וינר שמע אף הוא את הצרחה ומיהר לרוץ לכיוונה של פייגה.
לפתע הצטלבו מבטיהם- "למה צעקת יהודיה? הבנת שאין טעם להתחבא
מפני כוחו של הגרמני?"- "לא! צעקתי כי הרגע הבנתי שלחיי אין
משמעות". בשארית כוחותיה המשיכה פייגה להסביר- "גם אם אברח
ובאורח נס אנצל אחייה כמטורפת נוכח המראות הקשים שראיתי
וחוויתי- הפקודות שאתה הוצאת אל הפועל!".
ידו של וינר הונחה על האקדח וזה הורם אט-אט לכיוונה של פייגה.
ביד רועדת כיוון את הכוונת אל ליבה. אולם פייגה בנחישות
המשיכה- "אז קח! קח את נשמתי החולה! קח את גופי הדואב! קח כשם
שלקחת את אלה של משפחתי! הפשט אותי משמלת השבת שלי. הסר את
כתרי הזהב שבשניי! רצח אותי, ואז שרוף את גופתי והשתמש באפר זה
לדישון עוד אחד מעצי פולין! לא אכפת לי יותר מדבר..."
לפתע החל וינר לבכות. דמעות זלגו מעיניו על לחיו האדומות,
חושפות את העובדה כי הוא עדיין ילד. פייגה אף היא מייבבת ובקול
חנוק זעקה: "למה אתה מחכה?!?! קדימה!" - וינר החל רועד. גופו
בטלטלה.
חמש שניות מאוחר יותר נשמעה ירייה. בשבריר של רגע נפסקה הריצה.
הריצה האימתנית אל תוך החושך, אל תוך יער לא - נודע. קול
הירייה פילח יערות, עבר משרפות ונע בין גטאות ומחנות. גופתה של
פייגה נגררה בחזרה לאושוויץ.


                                         

היום 58 שנה אחרי, אי-שם במוזיאון אושוויץ 1 שרועה שמלתה של
פייגה בין קרעי אלפי שמלות אחרות... נעליה עומדות בראש ערימת
נעליים  מזעזעת בגובהה... תמונתה מתנוססת בגאון בין מאות
תמונות חבריה.
אולם מילים אלה יודעות לספר שפייגה היא יותר מסתם תמונה, יותר
מעוד נעל בלויה, יותר מרק שמלה קרועה והחשוב מכל - יותר
ממספר...