הוא היה בסך הכל דג, לא פחות מזה ולא יותר מזה. דג קטן בים
הענקי. ועם כל הקושי שבדבר, אין מה להגיד אלא שהדג הזה, באמת
שלא היה בו שום דבר מיוחד.
מילא, הוא היה חלק מלהקה, אבל אפילו זה לא. הבסך הכל דג הזה
התחיל לשחות, כי בעצם בחוסר ייחודו לא היה לו משהו יותר טוב
לעשות, הוא שחה ושחה ושחה והתערבל בתוך המנגינה המדהימה
והמעורפלת הזו של הים. ואיך שהוא היה מאושר בתוך הטריפ המטורף
הזה, הוא התחיל לצחוק צחוק דגי מתגלגל שלא הפסיק אף לא לרגע.
בתוך הים המשוגע, השחייה האין סופית הוא פשוט לא הצליח לקטוע
את הצחוק, ולמרות שזה היה הצחוק הראשון שהוא צחק בחייו הוא חש
כאילו שהוא נולד לתוך הצחוק הזה.
הדג שלנו, כמה שהוא היה לא מיוחד, כל דג שעבר בסביבתו לא יכל
שלא להתפתות ולצחוק יחד איתו. כן, הדגים שמעולם לא שמעו בכלל
את צחוקם, הדגים שמעולם לא הכירו ביכולתם לצחוק- עכשיו לא יכלו
להפסיק.
והם שחו שם, אולי אחד-עשר מליון דגים וצחקו. עם הזמן, הדג שלנו
הלך והזדקן, לא כל כך היה לו מה לעשות עם זה חוץ מלתת לזקנה
להשתלט עליו. היא השתלטה ולבסוף הוא מת ושקע במצולות הים
הענקי.
אוי, באותה שנייה בדיוק נפסק הצחוק הזה של כל הדגים. עם כל
הייחוד שבהם, הם פשוט לא הצליחו לצחוק בלי הדג, הכל כך סתמי,
שלנו. |