[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בריין דמג'
/
סיפורי גוף ונפש

לפעמים הוא לא ידע מאיפה להתחיל לספר. מההתחלה, מהסוף, מאיזו
נקודה בזמן שאולי בכלל לא קשורה לסיפורו. הוא תמיד היה מסתבך
עם ההתחלה. עכשיו הוא מנסה משהו אחר, עכשיו הוא גם מדבר על
עצמו בגוף שלישי, אולי כי הוא כבר הפסיק להרגיש את עצמו, הוא
כבר לא רואה את נפשו נמצאת בו, לא חש בגופו בו הוא נמצא. הוא
אומנם מכיר את עצמו, זוכר את סיפורו, אך לא בטוח עד כמה. אולי
אף אחד לא מכיר אותו כמוהו ואולי הוא לא מוכר כ"כ כפי שחשב.
בכל אופן את סיפורו הוא מכיר, אולי בצורה שונה ממה שהוא חשב אך
בכל זאת, הוא זה שיצר אותו והוא זה שיוצר אותו כל פעם מחדש
והוא זה שיצור אותו שוב גם עכשיו.
אז אפשר להגיד שזהו הסוף אם מסתכלים על זה מעולם החיים. בכל
אופן, כך זה מתחיל-

אני שומע את הגשם הקל יורד אט אט ונוגע באדמה שנעשית קרה
ורטובה משניה לשניה. השניות עצמן כבר ארוכות יותר ואני מרגיש
את רגלי האנשים עומדים מרחק מה מעלי, חלקם זזים מצד לצד, אחד
או שנים משתדלים לעמוד. אני מרגיש אותם מתמוטטים. אבל כולם
עדיין עומדים. אני שומע את הרב, לא כ"כ, פחות מהשאר אך אני
מצליח לשמוע את תפילת הקדיש. הוא מסתבך כשהוא מגיע לשמי ולשם
הורי, אף אחד הרי לא יודע מי הם. אני עצמי לא מכיר אותם, מאז
שהייתי בן שבע לא ראיתי אותם יותר. אין לי שום תעודות, לפי
הגדרת חלק מהאנשים גם אין לי זהות. עכשיו בטוח כבר אין לי
זהות, לא לפי ההגדרה שלהם לפחות, לא בעולם הזה. ומעניין מי שם
בכלל..חוץ מאדם אחד אין לי מושג מי נמצא מעלי.הייתי בטוח שאני
אדע מי הם כאשר יבואו, אחוש בהם ממרחקים כמו מן חוש שישי כזה,
אבל בעצם הגיוני שאני לא אדע מה קורה שם, אף פעם לא היה לי
איזה חוש מיוחד וזה הרי היה מגוחך אם הייתי ניחן בו דווקא
עכשיו. והם עדיין עומדים שם, אני שומע דמעות, אבל הן לא מגיעות
לאדמה כמו הגשם אלא מתייבשות כשהן עוד על לחייהם, מתאדות כשהן
עוד על גופם.
ואני בכלל לא מבין איך זה שיורד גשם היום. אתמול היה חום
אימים, הרי זה תחילת אוקטובר ובארץ תמיד חם בתקופה הזו. אני
נזכר בכל הקלישאות האלה, על השמיים שבוכים על האנשים המתים.
ומקווה שאף אחד מהאלה שם למעלה לא חשב על זה...
בכל אופן זהו, אני כבר לא איתם, הגוף עוד מעט ירקב לו ויתפרק,
הוא ימשיך להתקיים במובן מסוים, אבל לא בתור גוף אחד כמו
עכשיו. אבל שהם לא ידאגו, אני עדיין אהיה פה.




כולם אומרים שהגוף מת והנשמה ממשיכה להתקיים. הגוף מתפרק
והנשמה ממשיכה להיות שלמה לנצח.
כאילו שהנשמה זה דבר מושלם, דבר שלא יכול להשתנות.
עכשיו, שאני מסתכל לאחור, זה נראה לי הדבר הכי אבסורדי שאדם
יכול לטעון, ועם זאת אני גם כ"כ מבין אותם, את האנשים האלה שהם
בכלל לא אשמים שהמחשבות שלהם, עמוקות ככל שיהיו, עדיין יישארו
כ"כ פשוטות ונאיביות. כי הרי ככה זה- המחשבות מוגבלות יחד עם
הגוף
.
אבל הם צודקים בדבר אחד, העולם שלהם הוא עוד שלב לעוד עולם,
לעוד דרך שהנשמה שלהם תעבור, לעוד חידוש שיחול עליה.

אמרו שאני אדם מיליטנטי. אני זוקף זאת לזכותם של מורי לחשבון
בשנתי הראשונה והיחידה בביה"ס.
הם גרמו לי לעשות הרבה חישובים בימי ילדותי ("כמה בלונים
יישארו לאריאל אם היו לו עשרה, אך הוא נתן שניים להילה ועוד
שלושה התפוצצו לו בדרך?" או- "כמה גולות יש לדני אם בתחילת
המשחק היו לו חמישים ושתיים אך הוא הפסיד חמש לאסף וניצח שבע
אצל נתן?").
ולמרות כל השאלות האינפנטיליות האלה, שדופקות את יכולת המחשבה
שלך עוד לפני שהגעת לבגרות מינימלית, אהבתי את המורים שלי.
בעיקר אהבתי אותם כי שמעתי איפשהו שהמתמטיקאים הם פילוסופים
(כן,בגילי המופלג דאז הם היו בשבילי לאותם מתמטיקאים דגולים,
אותם פילוסופים שלא שיחק להם מזלם). הם ידעו שאחד ועוד אחד
תמיד יהיה שתיים ואיש מת ועוד איש מת תמיד יהיו שני אנשים
מתים. זה הדבר היחיד שניתן להוכיח והם לא ניסו ללמד אותי משהו
שהוא מוטל בספק, מה שהעניק לי את הסיבה לסמוך עליהם וללמוד מהם
כל דבר שהיה ניתן (מה שלא היה כ"כ הרבה, כי מעט אחרי שדרכי
נפרדה מהורי הפסקתי ללכת לבית הספר, מה שכולל גם שיעורי חשבון,
והייתי מסתובב ברחובות, סופר עצים, צעדים, אוטובוסים וכל דבר
שרק היה ניתן לספור כל עוד מספרו לו עלה על 100 כי אז הייתי
מעייף או משתעמם אוטומטית ועובר למשהו אחר בר ספירה).
וכל החישובים האלה הפכו אותי משום מה לאיש אלים. אחרי התבגרתי
קצת הפסקתי לספור עצים וצעדים והתחלתי לספור כמה אנשים פגעו
בי. אחרי שהתבגרתי עוד קצת התחלתי לספור בכמה אנשים אני צריך
לפגוע בחזרה, אך כאן למזלי זה לעולם לא הגיע למאה, דבר אשר הקל
מאוד על פעולות הניקוי שלי.
בכל אופן, כך נמשכו ימי נעורי עד אשר מישהו הכניס אותי לרשימת
המספרים שלו (לא הייתי המופרע היחיד, מסתבר).
אותו אחד, שאת שמו מעולם לא גיליתי, טרח לתת לי כבוד אחרון עם
עוד כמה מאותם אנשים (שאני עדין לא יודע מי הם בדיוק) שעמדו
מעלי באותו יום קיץ גשום.
אני לא זוכר איך זה קרה, זמן רב כבר עבר מאז, אך בסופו של דבר
קולות האנשים החלו להתרחק ממני (או שמא אני מהם?), בגשם כבר לא
חשתי וגם לא בדמעות וכל מה שראיתי, אם אפשר לקרוא לזה 'לראות',
היה מסך לבן מטושטש אשר מאחוריו הסתתרו כל  הצבעים הקיימים,
אלא שאני באותו זמן עוד לא קלטתי אותם במלואם. ואז, כמו מתוך
חלום, הבחנתי שעמדו לידי עוד עשרות אנשים, כולם עצבנים וחסרי
סבלנות, נראים כאילו הם מחכים שם נצח אחד לפחות (זה משהו
שלמדתי מאוחר יותר, גם נצח זהו מדד לזמן, רק שפה למטה אנשים לא
מספיק חושבים בשביל להבין את זה. אבל שוב- זו לא אשמתם. נכון
שאמרו שזהו זמן לא מוגדר, זוהי תקופה שלעולם לא נגמרת, אבל הכל
נגמר בסופו של דבר וגם את הזמן אפשר לנצח. אז נכון, הוא מתחיל
אח"כ שוב, אבל בין התחלה כזו לסוף כזה עובר לו נצח. הבעיה
היחידה שלי עם הנצח הזה היא שעוד לא הבנתי כמה זמן זה בדיוק.
כנראה כי איבדתי את חוש הזמן שלי ברגע שהגעתי לשם והוא שב אלי
מאוחר מדי).
אז לאחר זמן לא מוגדר, אולי נצח, אולי לא, המסך הלבן המטושטש
הזה נעשה לו מטושטש עוד יותר, האנשים שעמדו לידי החלו להיעלם,
כאילו התפוגגו באוויר, והעולם כולו נראה כמו דף משבצות שהופך
לו לדף ציור חלק. באותו רגע הגעתי למסקנה שאני בטח משתגע. אני
מת שהשתגע- דבר שהיה יכול להיות מצחיק אם היו לידי עוד מתים
משוגעים שאפשר לצחוק איתם על זה. אבל במקום הזה הייתי לבד,
ומשום מה ללבד הזה כבר לא הייתה את ההרגשה השמחה-עצובה של
להיות לבד, לא הרגשתי כ"כ חכם ומיוחד כבר, הרגשתי פשוט כלום.
הרגשת הכלום הזאת שהייתה ארוכה במיוחד הסתיימה לה פתאום לצלילי
הקול הלא מוכר ששאל בטון עצבני איפה מספר 66.
כמובן שניצלתי את ההזדמנות לברוח מהשיגעון הזה שתקף אותי ומיד
צעקתי שזה אני, אני מספר שישים ושש. הקול אמר לי לגשת אליו,
וכל כך צחקתי פתאום, הייתי בטוח שהנה עוד משוגע מת, יותר משוגע
ממני מסתבר, חושב שאני יודע מי הוא ואיפה הוא בכלל נמצא. (כן,
כשאתה לבד ומרגיש כמו בתוך דף ציור, ההגיון לא עובד בצורה
תקינה כ"כ).
הקול כבר הפך לדמות ברורה בהחלט והיה נראה כאילו עמדה מולי כל
הזמן הזה, ואני כבר לא שמתי לב שהפסקתי לצחוק ואני פשוט עומד
מול הדמות המוזרה הזו ובוהה בה, מהופנט כמעט.
"למה כולם מסתכלים עלי כאילו אני האלוהים שלהם? כל רגע מגיע
מישהו שאני כבר מכיר נצח נצחים והוא מסתכל עלי כאילו זה פעם
ראשונה שאנחנו נפגשים. מה עושים לכם שם למטה? מגיעים לשם
ושוכחים הכל. זה לעולם לא ייגמר,אתה יודע."
כן, באותו רגע ידעתי, ידעתי שזה לעולם לא ייגמר ואני אמשיך
להסתובב בכל המקומות האלה, ולא רק נצח אחד אלא "נצח נצחים" כמו
שאמר היצור המוזר הזה שבאמת היה לו סגנון דיבור קצת משונה. אני
אחזור למטה עוד כמה זמן ואשכח מהכל, אחיה את חיי ואגיע שוב
לפה, אשכח מהדמות המוזרה הזו, הוא שוב ייעלב שאף אחד לא זוכר
אותו וכך זה יימשך. הגלגל יתגלגל לו ולעולם לא יפסיק ואני
בתוכו, כמו עכבר בתוך כלוב שרק רץ לו כל היום על המתקן המוזר
הזה שלו בלי לדעת למה, כמו דג זהב ששוכח שהוא היה קיים גם לפני
ארבע שניות.
"בסדר, מספר שישים ושש, לא נורא, זה לא סוף העולם. גם ככה לא
היה לך סיכוי לזכור. אני לא באמת נפגעתי,זה סתם מעצבן. אתה לא
מה שהיית ולא תהיה מי שאתה, אין לך מה לעשות עם זה ואין לך למי
להתלונן. את אלוהים שלך לא ממש תוכל למצוא, אתה הרי שוכח ממנו
כל פעם שאתה יוצא מכאן. עוד מעט גם לא תהיה מספר שישים ושש
יותר.  אבל עכשיו זה לא עקרוני, מוקדם מדי לחשוב על הסוף. אתה
צריך לעבור ניקוי. המשך לצעוד קדימה ועצור כשיימאס לך".
ובאותו רגע שהתחלתי ללכת כבר לא שאלתי שאלות. שום דבר כבר לא
היה חשוב והחלטתי שאם האלה פה למעלה כ"כ מזלזלים בנו גם אני
אזלזל בהם. כבר לא עניין אותי הניסיון שלהם לארגן פה את העולם,
כבר לא היה אכפת לי שאלוהים מסתתר מאתנו. ובכלל, אם הוא כ"כ
מתעקש להסתתר למה שנעשה מה שהוא רוצה?! כך חשבתי אז, ועצרתי.




באותו רגע כל מה שחשבתי, הרגשתי וידעתי נעלם.
התחלתי גם אני להתפוגג.
אך הפעם לא חשבתי כלום. לא חשבתי שאני משוגע ולא חשבתי שזה
מצחיק. פשוט נעלמתי. גופי כבר לא היה איתי ועכשיו גם נשמתי לא
הייתה.
עכשיו שאני חושב על זה, זה בהחלט היה מוזר. איך המשכתי להתקיים
בכלל אם כולי נעלמתי?
אני חושב שבמובן מסוים הנשמה שלי מתה באותו רגע. כשהייתי פה לא
חשבתי שזה יכול לקרות, גם אני כמו כולם חשבתי שהיא נמשכת לנצח.
אז כנראה היא באמת נמשכת לנצח, ואז מתה, או מתחלפת, אני לא
יודע איך לקרוא לזה, בכל אופן, היא "מתנקה".
ושוב יש לי גוף עכשיו, לא אותו גוף שנקבר לפני זמן לא ברור
בגשם, לא אותו גוף שספר אנשים ו"ניקה" את העולם.
יש לי גוף אחר. עוד לא ברור לי מה הוא יעשה, או יותר נכון מה
אני אעשה בו.
הדבר היחיד שנשאר כפי שהיה (או לא היה?) זה האלוהים הזה שכולם
מדברים עליו. אני לא יודע אם הוא מסתתר בכוונה או שפשוט לא
השקעתי מספיק מחשבה ומאמץ כדי למצוא אותו, אבל אני די בטוח
שהוא נמצא פה איפשהו.



                         
אז הוא החליט לספר מהסוף, ועכשיו הוא חזר להתחלה שוב. התחלה אם
מסתכלים על זה מעולם החיים.
עוד לא כ"כ ברור לו מאיפה התחיל הסיפור באמת, אולי זה בכלל היה
מהאמצע, כי הרי הגלגל הזה מסתובב כל הזמן ולא נעצר לעולם,
וכולנו נמצאים בו כמו עכברים בתוך כלוב או דגי זהב ששוכחים שוב
ושוב מקיומם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ביבי, יוני
מת".
פרק מהספר
"עלייתו לצמרת
של בנימין
נתניהו"בשבוע
הבא נפרסם את
"התינשאי לי,
שרה?", פרק מספר
ההמשך "נפילתו
של בנימין
נתניהו"


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/02 14:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בריין דמג'

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה