כל אחד יש אדם, חפץ, מנגינה או מצב שהם אך ורק שלו, לפחות
בשביל עצמו.
ככה היא הייתה בשבילו.
הנערה של הגשם.
הוא כל כך אהב אותה.
למרות שהיא נולדה בקיץ, הוא סלח לה.
הוא אהב את הפנים החיוורות שלה, במיוחד כשקר והאף שלה הופך
למעט אדמדם,
השיער שלה שנראה כל כך יפה בעיניו גם כשהרוח פרע אותו והשאירה
בו גלים עדינים.
הנערה לא ידעה שהיא שלו.
היא לא רצתה להיות של אף אחד, במיוחד של הגשם.
למרות שנולדה בקיץ, תמיד החשיבה את עצמה כטיפוס של סתיו או
אביב... אבל לא של חורף.
היא אהבה במיוחד את הגשמים הראשונים הקלילים ונעימים, בהם יכלה
לרוץ בחופשיות וטירוף.
הוא... הוא כל כך אהב את זה אצלה.
ניסה תמיד להעניק לה את  הגשם הטוב ביותר.
לא תהה אף לא לרגע, אם אין היא יודעת שהיא שלו.
הרי איך אפשר שלא לדעת, כשהגשם שנופל עליה הוא הנעים ביותר,
הטיפות מלטפות את שיערה באהבה (?!), הרוח מפזמת לה רק את
המנגינות המיוחדות, והעלים נופלים לידה, פורשים כשביל.
איך אפשר שלא לשים לב?
ביום חורפי אחד, כשירד מבול, היא עמדה בתחנת האוטובוס.
מסתכלת על הגשם שנופל בצורה אלכסונית (במיוחד בשבילה), הטיפות
הישרות אחת אחרי השנייה (למענה), הטיפות ניתכות על המטרייה
המכוערת שלה (אכן!) בקצב קצוב (רק לה).
מתבוננת באגלי המים שנאגרים בשולי הכביש, בצורות מעניינות
(במאמץ רב), והקור חודר מבין התפרים של הסוודר שלה (כחיבוק),
תוהה אם הייתה צריכה לצאת בכלל החוצה היום (למה?????).
בעודה עומדת שם מצפה לאוטובוס, הופיע נער ללא מטרייה.
היא חייכה, הציעה לו להצטרף למטרייה שלה, הם התחילו לדבר והשאר
מובן מאליו...
במשך שבוע שלם, ירד מבול ללא הפסקה.
"הגשם חזק ואפילו מכאיב" היא אמרה לנער, ביום השביעי לגשמים,
"מעניין למה?".
אבל הגשם, הוא הבין את זה שהוא לא יכול להמשיך להכאיב לה כדי
שתבין.
זאת הייתה שנת בצורת...