כבכל יום שבת, יצאו עומר ובני לראות את החמור שלהם.
הוא לא היה החמור שלהם מבחינה רכושית, הוא היה שלהם כי הם היו
המבקרים היחידים שהתעניינו בו בגן החיות.
כל האנשים האחרים וילדיהם העדיפו את הכלוב של הקופים, או את
המערה של הדובים הגדולים; אפילו את כלוב הזאבים הם העדיפו והיו
עומדים מול הנמרים בפליאה רבה.
אך על פני החמור היו עוברים.
ממשיכים הלאה.
היו אפילו רצים על פני הכלוב.
בני היה מסתכל בחמור ושותק.
עומר היה עושה לו פרצופים ושואל שאלות: "מה הוא אוכל?", "הוא
ישן בעמידה, אבא?", "מה, הוא לא רוצה לפעמים לנסוע לאן שהוא?",
"יש לו משפחה?"
ובני, כהרגלו, היה יושב על סלע אבן גדול ולועס איזה קצה
גבעול.
עומר, מכיר את אביו, לכן עונה בעצמו על השאלות, ותוך כדי כך
מחפש לחמור עשבים ירוקים או קש.
הפעם, כשהגיעו לכלוב, החמור לא היה.
הם הסתכלו בכל פינות הכלוב, אך לשווא.
בני התיישב על האבן, שקע בהירהוריו.
עומר התהלך שוב ושוב מול הכלוב, בודק אותו מכל הכיוונים.
"מה קרה לחמור שלנו, אבא?", "הוא הלך לו לטייל? הוא יחזור?",
"למה אין שום שלט שאומר איפה החמור שלנו?".
בני הסתכל בבנו וחשב.
"אני לא יודע, עומר".
"אבל אבא, אין לנו חמור עכשיו, מה נעשה?"
בני קימט את מצחו. אחר כך קם. "בוא, עומר", "נלך הביתה".
עומר הסתכל בכלוב, מצמיד את מצחו אל הרשת ויוצר מעויינים
מצחיקים על פניו.
"בוא, עומר, אולי יחזור החמור בשבת הבאה".
בני קרב לבנו ואחז בידו. עומר פנה מן הכלוב ועלה עם אביו אל
הרחוב. הם הלכו בשתיקה.
המכוניות נסעו ונעצרו ברמזורים.
אנשים חצו את הרחוב ופיטפטו בשמחה. חלקם בכעס.
בני ועומר חצו את הרחוב.
הם עלו במעלה רחוב צדדי ושתקו.
עומר בעט באבנים קטנות שהיו בדרכו.
כשנכנסו לדירתם היה כבר חושך.
עומר נכנס לשירותים וסגר אחריו את הדלת.
בני התיישב על הספה-מיטה והדליק מנורת לילה. הוא לקח ספר ישן
מהשידה ופתח אותו במקום שהפסיק.
עומר הוציא ראשו מהשרותים, "אבא, אין נייר טואלט". בני לקח
עיתון ישן שהיה למרגלות הספה-מיטה והביא אותו לבנו. "תשתמש
בשני קרעים בכל פעם, עומר, ותשטוף ידיים טוב טוב אחר כך".
"טוב", עומר סגר את הדלת.
בני הלך למטבח והוציא שני תפוחי אדמה מהסל שליד הכיור, הוא לקח
סכין קטנה והתחיל לקלף אותם.
"היום, כשהיינו בגן-חיות, החמור לא היה בכלוב שלו. איפה הוא
היה, אבא?", עומר התיישב על הרצפה ליד אביו. בני הכניס את
תפוחי האדמה לסיר קטן עם מים ושם אותו על הכיריים. הוא הצית
גפרור והדליק את האש מתחת לסיר.
"בוא, עומר, אספר לך סיפור לפני ארוחת הערב". הוא לקח את בנו
בידיים אל הספה-מיטה, השכיב אותו שם ועטף אותו בשמיכת פיקה
דקה. עיניו של עומר נצצו משמחה.
"אתה זוכר שבשבת שעברה, כשהיינו בגן החיות, היתה שם בחורה עם
חלוק שבדקה את החמור שלנו?"
עומר הנהן.
"היא דיברה איתך, נכון?", "כן" לחש עומר, "היא אמרה שהחמור
חולה והיא תרפא אותו."
"כן", אמר בני, הוא הביט בבנו וליטף את ראשו. "הבחורה הזאת
הייתה רופאת חיות, היא טיפלה בחמור כשהיינו שם, כיוון שהוא היה
מאוד חולה. לא הייתה לו שפעת קלה או פצע קטן. הוא היה גוסס".
עומר פקח עיניים גדולות וקם לישיבה. הוא פתח פה לשאול אבל סגר
אותו.
"הוא, הוא, היה גוסס...", עומר אמר.
בני הנהן.
"אולי הוא מת, אבא?", עומר אמר בשקט.
בני חשב מעט ומולל את קצה השמיכה בידו. "אני לא יודע, עומר,
אבל נראה בשבת הבאה".
בני הכין מחית תפוחי אדמה עם מעט מרגרינה ומלח.
הם אכלו.
"אבא", עומר פיהק, "למה אנחנו לא יכולים לראות חיות אחרות?"
בני כיוון את מנורת הלילה לעברו, על מנת שלא להאיר על בנו.
"אנחנו לא יכולים להגיע אליהן, עומר, כי אנחנו יושבים בצד אחד
של הגדר. החיות בצד השני".
עומר הסתובב לעברו של אביו והניח ראשו על ידיו. "אבל גם החמור
בצד השני, ואת החמור אנחנו רואים כל שבת".
בני שירבט משהו במחברת שהייתה פרוסה לפניו.
"אנחנו יושבים מחוץ לגן החיות , עומר, אז אנחנו רואים רק את
החמור, שלא מוסתר על ידי חומות הבטון שסביב לגן".
"אה", עומר עצם את עיניו.
בני המשיך לכתוב במחברת עד מאוחר.
וכיבה את האור.
מחר יום ראשון.
מוקדש לשי - רופאת חיות. |