איך אני לא מצליחה
איך נולדתי כזאת טפשה?
יושבת שם בוכה בפינה.
מחכה למישהו שיציל אותי
מחכה למישהו שלא כמותי
שיגאל אותי מייסוריי.

אני עדיין יושבת שם בפניה
ועדיין בוכה.
מחכה לרגע הנכון לפעול
מחכה לרגע שהכל יעלם
שכולם ישכחו.

וזה קורה,אני בורחת.
בורחת רחוק.
בורחת ולא מרגישה את הכאב המתוק.
זה כיף וטוב שברחתי
אבל את מה שקרה ,לא שכחתי.

והנה כולם,עכשיו, ליד הקבר שלי.
בוכים על כלום.
על מה שהיה ולא יהיה
על מה שקרה ובחיים לא יקרה.

ואני אומרת לעצמי :
"חבל על הדמעות".