אני עוד לא שכחתי את עיני השקד שלך,
עוד לא נחמק לי החיוך.
שמלתך על רקע הוינטלטור עוד מרחפת מעל ראשי,
שפתיך מרפרפות על שפתי .
אני עוד יכול לדמיין את עצמי מביט בעינייך ממרחק סנטימטר
וברק מבטך מדהים .
אני עוד רואה אותך מקפצת לי במסדרון של דירה שאיני גר בה
יותר,
של עיר שרחוקה ממני.
של תאריך שנתפס כנוסטלגיה.
למרות שניסית שאשכח הכל,
שהטלת קללה אל הזיכרון שלי.
ואני שונא ואוהב אותך.
עוד לא התאחה הפצע ,
עוד לא כבתה האש המטורפת של התשוקה.
ואת לא מעשנת,
אבל רצית למעוך הכל עם הנעל שלך
כמו סיגריה ישנה מחוץ למועדון באלנבי.
"דפוק וזרוק",
דבר שלכאורה לא היה,
אבל זיינת לי את הנפש במשך חצי שנה,
וזה היה נהדר.
אחר כך זרקת אותי בהרבה פחות זמן מזה,
וזה לא היה כל כך נהדר.
כן, הייתי צריך לקחת בחשבון
שאת צעירה ,
ובלה
בלה
בלה
אני חי בלי חשבון למזלי.
וטוב שרע לי ,
כי אחרת לא הייתי חי באמת .
אז יש עכשיו איזה שיר שאני כותב עלייך,
וזה כבר לא משנה גם,
כי זה יהיה היסטוריה
ויום אחד תמותי ואף אחד לא יזכור,
וטוב שזה ככה .
אם מישהו צריך להיות הפראייר שזוכר
עדיף שזה יהיה אני.