צעדתי ברחוב המתמשך, בתקופה האחרונה מחשיך ממש מוקדם, רואים
שבא החורף.
הייתי שקועה במחשבות, מסביבי הכל פורח וירוק, עצים ושיחים רבים
וצפופים עוררו את חושיי, יוצרים מעטה ירוק על הארץ.
זאת משמאלי, ומימיני רעש מכוניות.
תנועת המכוניות רבה לשעות האלו של היום, אולי אף רבה מידי.
גל עצום של מכוניות הגיחו לפתע, זו לאחר זו, צפירות, עשן
ורעש.
בתוך הרעש, שמעתי פתאם את שמי.
אני מדמיינת, הנחתי.
המשכתי ללכת.
שוב גל מכוניות, עכשיו פחות, ושמי שוב נשמע.
כיצד זה יכול להיות? הרי מכוניות לא יכולות ליצור ברעשם את שמי
בשום צורה שהיא.
הנה שוב שמי נשמע... התחלתי מסובבת אחורה ולצדדים, אך הרחוב
שומם.
אחרי מספר פעמים, התחלתי לאתר את מקור הצליל... מהשיחים.
עצרתי, מחפשת.
אך אין שם דבר, אף לא חיה.
למרות זאת המשכתי בחיפושיי קרוב לחצי שעה.
התייאשתי.

החלטתי ללכת, להמשיך בדרכי, לפני שיהיה חשוך לגמריי.
הקול החל מדבר אליי, קרא בשמי שוב ושוב, אמר לי לא לפחד.
על אף פליאתי הרבה, עניתי לו.
התחלנו מדברים, היה לו קול נחמד ומרגיע, הוא ביקש שלא אנסה
למצוא את מקור הקול, כי לא אצליח.
אך ניסית בכל זאת, מעיפה מבטים חטופים לכל עבר בכל מילה שאמר.
דיברנו דברים פשוטים ושטחיים במשך זמן רב, ואני תוהה מאיפה
הקול מגיע.
דבר זה, מן הסתם, מאוד הטריד אותי.
הקול הבלתי נראה, כנראה חש בכך וניסה להרגיע אותי.
לבסוף כששום דבר אחר לא הועיל, הוא הסכים לספר לי על עצמו.
הוא גר במנורה שלי בחדר, תגחחו אומנם, כך גם אני עשיתי.
הנורות תמיד היו נכבות, נדלקות או מהבהבות לפי מצבי הרוח שלי,
אך מעולם לא הקדשתי לכך חשיבות יתרה.
אין לו עיניים, והוא בעיקר מסתמך על חוש התחושה, שלחלקנו יש.
חוש התחושה זו היכולת, להרגיש מה קורה במצב מסויים בלי לראות
או אפילו.

התיידדנו  די מהר, הוא הכיר אותי טוב עוד מזמן, עוקב אחריי
ההתרחשויות בחיי.
רק ביקש תמיד לא לגעת במנורה.
כך זה המשיך, הוא ידע תמיד מתי הזמן לכבות אורות, להדליק,
לעמעם ושאר מצבי הצבירה של האור.
יום אחד, אבי רצה להחליף נורה, ואני לא הייתי בבית.
חזרתי הביתה וישבתי לנגן, לפתע ניתקה המנורה מכבליה, ונפלה על
הריצפה בקול ריסוק.
נבהלתי, אך ראיתי את הנורה החדשה השבורה למחצה, והבנתי.

עכשיו נשארתי לבד...