אף פעם לא חשבה לסטות מהדרך. יום יום באותה שעה. אותה תחנת
רדיו.אותו נתיב. תמיד אותו איתות מתוזמן היטב. אותם אורות
גבוהים של נהג עצבני שעומד מאחוריה כשהיא מדליקה סיגריה בדיוק
כשהרמזור מתחלף לירוק.
חמישים דקות בדיוק.
כל הדרך הזאת, חשבה לעצמה באחת הפעמים האחרונות, ערים, ישובים,
צמתים, עצים ועמודי חשמל, יודעת את כולם בעל פה ולא מכירה אותם
בכלל.
לא רוצה לעצור לרגע בצד. זה לא מענין אותה.

פעם אחת כשירד גשם היה פקק. תאונה או שלולית גדולה מאוד. היא
פתחה את החלון עד למטה כדי לראות את הסוף שלו והגשם נכנס
פנימה. זאת הפעם היחידה שהיה לה אורח בנסיעה.
הוא אמר שלום והתיישב בכסא שליד הנהג.
בדרך כלל היא לא עוצרת לטרמפיסטים. גם לא לחיילים. כשהיא רואה
אחד מרחוק היא משתדלת לעבור לנתיב השמאלי. לא נעים לה.
הגשם התחיל לשחק עם הרדיו. העביר תחנה. זמזם שיר. העביר עוד
תחנה. הביע דעה על נושא שעלה לדיון באחת מתכניות הבוקר.
"תשמעי...לא כדאי שתשתקי כל הדרך"
לא כדאי? בטח שכדאי. בסך הכל נרטבה קצת ופתאום הגשם מדבר
אליה?
"לאן את נוסעת?"
נכנס לה לאוטו בלי לבקש רשות. לא שאל לאן היא מגיעה ועכשיו היה
ברור לה שזה גם לא משנה.
"שאלתי לאן את נוסעת"
"לעבודה" והקפידה להוסיף אנחה קטנה שסמלה חוסר חשק לשתף איתו
פעולה.
"לפי דעתי כדאי לך להסתובב. הפקק ארוך. עד הצומת הבא"
דעתך? מה אתה יודע? אז יש פקק. קורה.
"אולי תרדי לשוליים? תעקפי את כולם"
היא חייכה. מתעבת אנשים שעושים את זה. מאחלת להם שממש לפני סוף
הפקק מחכה להם משטרה.
"לא נראה לי" העיפה מבט קצר לעברו לבדוק אם שם חגורה.
ראשון...שני...ראשון...

"אני אוהבת חורף"
"את מתחנפת?"
"אליך??" כבר התחרטה
"תמשיכי"
"אין לזה המשך."
אם התנועה היתה זורמת עוד 8 דקות וכבר היתה מגיעה. נכנסת בדלת
הראשית. מעיפה מבט מהיר אל החלל הגדול. מחייכת באילוץ לכל
הנוכחים, משפילה מבט וממהרת למשרד כדי להרגע. סוגרת את הדלת. 5
דקות יספיקו להם להתארגן לפני שתצא ותתחיל לחלק הוראות.

"את אוהבת כשקר ואפילו הגרביים הכי עבות לא יכולות להפסיק
מהבהונות שלך להיות חסרות תחושה? את אוהבת כשיש ברק ואת מתערבת
עם עצמך אם הרעם שיבוא אחריו יהיה בלתי מורגש או שיקפיץ לך את
הלב עד שתצטרכי להתחבא מתחת לשמיכה?
את אוהבת שמטפטף כל הלילה ומפריע לך לישון אבל הסיבה האמיתית
שבגללה את לא נרדמת היא שאת לא יכולה לחכות עד שיהיה בוקר
ותצאי החוצה לקחת נשימה ארוכה מהריח הרטוב הזה?
את אוהבת את האף האדום שהרוח עושה לך? את אוהבת את הסומק שקופץ
לך ללחיים בכל פעם שאת נכנסת לחדר שיש בו חימום? את אוהבת
כשהמטריה מסתבכת לך?"
לקח נשימה ארוכה ונדמה היה לה שהשאיר אותה בפנים.

אולי בעצם 20 דקות. עוברת על דוחות מאתמול, מחשבת נתונים. אולי
הטלפון מצלצל. בוהה בקירות ותוהה למה המשרד הזה כל כך קטן.
צריכה להפגין נוכחות.
מחייגת מספר בפלאפון, מצמידה אותו לאוזן,פותחת את הדלת ופורצת
מהמשרד בסערה. תוהה אם שיחת הטלפון נראתה מספיק בהולה כדי
שתצדיק יציאה כזאת דרמטית החוצה.

צמרמורת קלה עברה לה בגוף. לפחות הוא השתתק. מסתכלת בראי
השמאלי ובודקת אם היא אדומה כמו שהיא מרגישה.
"אם היית מפסיקה לבהות בעצמך היית שמה לב שהפקק התקדם קצת"
ראשון...שני...ראשון...שני...
היא אוהבת כשמזג האויר לא קר מדי אבל אפרורי. בדיוק כמו שביום
קיץ לוהט ושטוף שמש לכמה שניות מגיע ענן ופתאום הכל נהיה רגוע.
היא אוהבת לשים שמיכה עבה על הרדיאטור ועליה את הרגליים ועדיין
לא להתחמם מספיק. היא אוהבת כובעי צמר, אלה עם הפונפון, וכשהיא
חובשת אחד היא מרגישה כמו ילדה נרגשת בדרך לגן ולא מבינה איך
אף אחד לא שם לב.

במרכז הרחבה. הם עוד יכולים לראות אותה. הולכת הצידה. מסתתרת
מאחורי עמוד הבטון ומתיישבת על המדרגות. מדליקה סיגריה. עוד 7
שעות ושלושים וחמש דקות.

"מה אתה אוהב בחורף?"
הוא ליטף את לחייה
"אני אוהב לגעת לך בפנים ואז את יכולה לבכות מבלי שאף אחד
רואה"

שלישי...רביעי...