...ממרחק בלתי נמדד, דמו עצמכם מסתכלים פנימה, פנימה לתוך ליבה
של מטאפורה. מולכם, משורטטת ביד הדמיון, מונחת באור הזרקורים
רכבת הרים בעלת עליות, ירידות, ברגים ופיתולים. התקרבו עוד,
וראו את הקרון הבודד שנוסע ברכבת ההרים, עולה ויורד ומטלטל
ונוסע במעגל שאינו תם לעולם.
ובתוך הקרון, קשור בפישוט איברים אדם.
לעתים הוא צועק, בוכה ומקלל ונאבק להשתחרר מכבליו, לעיתים בוהה
בנוף הדוהר לפניו ולפעמים נהנה מהנסיעה, על אף שאינו מכיר חיים
אחרים, יציבים.
מיהו האדם הזה? הריהו גיבורו של הסיפור.

זה מתחיל, או אולי עלי לומר נמצא כברירת מחדל, במצב בלתי יציב,
שמבטא, למרבה האירוניה, יציבות.
מה זה אומר, בעצם?
זה אומר שאתה קם בבוקר, מפהק, מתגרד בעצלתיים, וחי את יומך
כאחד האדם, כשאתה מודע אך במעט לעובדה שעמוק בתוכך מסתתר ניצוץ
של דבר שאתה אוהב לכנות יצירתיות מתוך ענווה, אף שבסתר ליבך
אתה מכנה אותו אינטלקט - אותו דבר טמיר שמבדיל (בעיניך) אותך
משאר האדם. אולם וויליאם בלייק היטיב להגדירו במילותיו: "גדולת
הדעת שכנה היא לטירוף / שכן דק הוא הגבול ורב הוא השיתוף."
אבל היום שלך רגיל. ממוצע. נורמלי.
ואז זה מתחיל.

ראו את הקרון הבודד, הוא נמצא כעת בעליה. האדם בתוכו התעורר לא
מזמן. הוא ממצמץ, מסתכל סביבו, מחייך. הקרון ממשיך לעלות.

הניצוץ הזה, שעמוק בתוכך, מתחיל לבעור. אתה לא חש בזה, אתה
פשוט מרגיש טוב. הכל הולך לך היום. אתה נמרץ, בהיר מחשבה
ודיבור, יצירתי. היום אנשים יתרשמו ממך לטובה, משטף דיבורך
והלהט בדבריך, מהרגיונות שלך ומהאינטיליגנציה שמאחוריהם. המוח
שלך עובד מהר היום, המחשבות רצות וההשראה פורחת. עבודתך נושאת
פרי, אתה קוצר הצלחה והכל נראה כלכך ורוד...
אתה יכול להיות זמן רב במצב הזה. זמן כה רב, עד שהתרגלת לחשוב
על המצב הזה כמצב הטבעי שלך. כמו סביבתך, התאהבת בעצמך, או
יותר נכון בתדמית של עצמך שכוללת את כל הדברים הטובים. התרגלת
לחשוב על עצמך כאינטיליגנטי יותר מכולם, כמשפיע על סביבתך,
כאדם שטוב לו, כאדם שישן שלוש שעות בלילה ואינו זקוק לעוד.
הניצוץ שלך בוער באש חמימה.
תזהר לא להכוות.

עכשיו הוא מגיע לקצה העליה. מעבר יש משהו שנראה כמו מישורת -
האדם מחייך, חש התעלות. מישורת פירושה מבחינתו רגיעה, והוא
מסתכל מסביבו, וחש כמו מלך העולם מגבהי מסילתו.
הוא לא רואה את הנפילה המתקרבת.

הבעירה בתוך גופך ממלאת אותך אנרגיה, עוד ועוד עד שאתה מתחיל
לחוש חסר מנוח וקופצני, מלא אדרנלין. המוח מוצף בהשראה, ואתה
קופץ בין רעיונות במהירות מסחררת, שוכח מה חשבת לפני סיום
המחשבה. אולי אתה קצת מגמגם, כי הפה לא מספיק להדביק את המוח.
אתה כבר מכיר את המצב הזה, את תחושת הבטחון העצמי המזויפת
שעלולה לגרום לך לפגוע באנשים בלי לשים לב, או לעשות טעויות
שאחר כך תתחרט עליהן.
ואף על פי זאת, אתה מכרכר ממקום למקום כמו אדם תחת השפעת סם
משכר, אתה שיכור מאש המחשבה שבוערת מאחורי העיניים, שמריצה את
המחשבות במהירות שמותירה אותך הרחק מאחור.
עכשיו אתה נראה קצת מוזר. אתה פזיז, ילדותי וקל דעת. אתה מדבר
בשטף, אבל באסוציאציות פרועות שלא ניתן לעקוב אחריהן. לא מסוגל
לשבת בשקט לרגע.
נצא עכשיו מנקודת הנחה שלא עשית שום דבר פטאלי או מטומטם, אלא
סתם פידחת את עצמך קצת. עכשיו תבוא עוד רגיעה, עוד יציבות.
לא לאורך זמן.

המישורת עומדת להיגמר, והאדם עדיין לא שם לב. לפתע, נדמה כאילו
הקרונית צונחת מתחתיו, האחיזה נעלמת, והוא צולל מטה, צורח
בהנאה או בפחד. פה ממוקמים כל הלופים והברגים, כשהקרונית נעה
במהירות כלפי מטה, עד שלבסוף היא מאבדת תאוצה, ואז האדם נמצא
בקרקעית, צללים מפוספסים מוטלים מכל עבר, ומעליו המסילה מתנשאת
כמו הר שמאיים לקרוס ולמחוץ אותו. אין קץ למסילה.
והיאוש גואה.

משהו צריך להפעיל את זה, את השלב האחרון במחזור. טריגר כלשהו,
שיכניס אותך לצלילה המטורפת כלפי מטה, אל תהומות היאוש והעצב.
מחשבה כלשהיא, סיטואציה או טריגר אחר, ולפתע אתה מדוכא.
זה אינו דיכאון רגיל.
חשבתם פעם איך זה, שהמוח שלך, ההגיון שלך, מחליט לפתע
למרוד ולהוכיח לך שאתה אפס חסר תועלת? כאילו בתוך הראש שלך יש
מלחמה, שני קולות שמתווכחים, אחד מהם כהה וחזק, שמסביר לך שוב
ושוב בהגיון שאין עליו עוררין, שאתה טועה, כמה שאתה לא שווה
כלום, איזה מין בזבוז אתה וכמה זה הגיוני שאין לך חברים וכולם
שונאים אותך. הקול הזה הופך את כל המחוות הטובות, את כל הדברים
השמחים, לזיופים ריקים מתוכן, שותל ספק בכל מחשבה טובה שיש לך,
ומדרדר אותך מטה מטה אל תהום היאוש והשנאה העצמית. מטיף ומלבה
את חוסר הבטחון העצמי עד שכבר לא נותר כמעט כלום שיתנגד, למעט
הקול הקטן, חסר האונים כמעט, שמזכיר לך שוב ושוב שזה רק דכאון,
אל תתאבד. אל תתיאש.
אבל צורת החשיבה שלך כבר עוותה. העולם הוא מקום אפל וחשוך
ומלבד הקול הקטן הזה התמונה הזו נראית כלכך הגיונית - הפתרון
האחד, כמובן, הוא להרוג את עצמך. להתאבד, להפסיק את כל הטירוף
המחזורי וחסר התועלת הזו, ולהשתיק לעד את הקול המוכיח הנורא
הזה, ואיתו גם את הקול הקטן שצועק בשקט 'לא! לא! אל תתאבד...'
הרי כל התמונה הזו פשוט בלתי נמנעת, פשוט טבעית--

עד שהקרון נחלץ מהקרקעית ומתחיל שוב בעליה.

אתה תהפוך לשחקן טוב אולי, כי החיים למדו אותך להסתיר ולשדר מה
שאתה רוצה. או לאומן, מלא בהשראה וכאב. או למדען, נתון לפרצי
יצירתיות ואינטילגנציה. הבריאות תביא לך יציבות, למרות שלא
בטוח שהיא תביא לך אושר, או עושר. כי האמת היא שאתה חולה.
קוראים לזה מאניה-דפרסיה, או תסמונת בי-פולארית, או כל שם אחר
שתבחר.

עשיר בכל המידע הזה, הבט אל תוך ליבך, אל תוך דמיונך, אל תוך
מוחך, וראה את המטאפורה.
ממרחק בלתי נמדד....