יום אחד, דווקא די רגיל, כזה שהשמש זורחת בו והפועלים שבונים
את הבניין מול החלון שלי כבר התחילו, קמתי.
אבל משהו היה שונה. נראה לי שהמבט של אמא שלי כשנכנסתי לאמבטיה
אמר הכל. שטפתי את הפנים כרגיל, והיא הביטה עליי בפה פעור,
מצביעה ורועדת, כמעט נחנקת ממשחת השיניים.
"קרה משהו?", שאלתי כשהבחנתי בה.
היא צווחה ורק הצביעה עליי. הבטתי על עצמי.הפיג'מה הייתה ספוגת
דם, ונהר כזה הושאר מאחוריי.
"לעזאזל!", חשבתי. "רק אתמול העוזרת הייתה!".
משום מה, לא עשיתי מזה עניין, ואמא שלי השתגעה. זה לא שהרגשתי
פגיעה גופנית, זה כולה דם. תירגעו. המשכתי במעשיי ואמא כמעט
התעלפה.
הבלגן המשיך גם כשהלכתי לבית ספר. אנשים לא הזיזו את עיניהם
ממני, והופתעתי לגלות שאני עד כדי כך מושכת. השרת צעק עליי
שאני מלכלכת את כל הבית ספר, והאחות ניהלה אחריי מרדפים נועזים
בנסיון לגרור אותי לחדר שלה ולברר האם פגשתי מחבל בדרך.
לא זכור לי מתי היוויתי אטרקציה כה אטרקטיבית, שביכולתי לקטוע
שיעורים או לא להתחיל אותם, שלא לדבר על סחיטת מבטים מיפי
התואר של בית הספר.
יחסן של חברותיי היה אמביוולנטי- חלקן קינאו בי על משיכת כל
תשומת הלב וחלקן נואשו מלהבין מה קורה וסברו שזה סתם נסיון
התאבדות שנכשל.
גם כשהלכתי לתומי ברחוב, סחטתי תגובות מעניינות. נשכתי את עצמי
כדי לא להגיב לקריאות
"היי, ילדה, יורד לך דם" וכאלה. אנשים פחדו לגשת אליי והיו
אמיצים שהציעו לי מעט מגבונים,
איש אחד נתקע בעמוד בגלל הנוף הלא שגרתי ואחר התנגש עם האוטו
במשאית זבל וגרם להיסטריה לא קטנה. שמעתי דיבורים של אנשים
שאמרו שאפילו בפיגועים הכי גדולים, רחובות העיר לא היו מלאים
בדם כמו היום. ביני לבין עצמי תהיתי מה קורה לי. לא ידעתי
שבגוף יש כל כך הרבה דם שיכול לכסות את כל רחוב דיזנגוף.
לא רציתי לחזור הביתה, כי חששתי שאגרום לאמא התקף לב קל, אז
המשכתי לנדוד ברחובות. אז גם רכשתי מעריצים חדשים- קבוצת ילדים
מפגרים שבטוחים שהם ערפדים.
בשלב מסוים גיליתי שהיה קר והצטננתי קמעה. כשקינחתי את אפי
הסתבר שגם משם יוצא רק דם. ניסיתי לשחק בתפקיד אופי של ערסית
וירקתי בצידי הדרך, וירקתי דם. לדם הזה הערפדים המזויפים לא
רצו להתקרב.
עד שנמאס לי וחזרתי הביתה, מחזיקה אצבעות שכולם ימנעו מלהציק
לי. אמא כבר הייתה מוכנה
עם הספונג'ה ביד ואבא אחריה עם דלי המים.
הם רצו אחרי בכל הבית, והצלחתי להיפטר מהם בתרגיל קומנדו
מתוחכם כשנעלתי את עצמי בחדר. נשמתי לרווחה ונעמדתי מול
המראה.
עמדתי במרכזה של שלולית, שעם כל שניה הלכה וגדלה. בגדיי היו
ספוגים דם והעולם פתאום נראה לי אדום. בדקתי את עצמי, לא היה
שום פצע. עכשיו כבר חשדתי והמשכתי לבדוק את כל הגוף, עד שמצאתי
את המקור.
באמצע הגוף, קצת יותר למעלה, היה חור ענק וממנו נשפכו נהרות
הדם. ופתאום הבנתי למה.
למה אני מדממת, למה החור מתרחב עם כל שפריץ ולמה אני שקטה.
קיבלתי את זה יותר מדי טוב. נכנסתי למיטה ואני לא זוכרת שיצאתי
משם.