אהוב יקר,
שוב אני מותירה את אירופה מאחורי, נסיעה אחרונה ברכבת לבריסל.
שלום לשדות הירוקים, לפרות הרועות באחו, לילדים הרצים ליד
הפסים מנופפים בידיהם לרכבת החולפת. בפרוורי העיר המרוחקים
חלקות אדמה קטנטנות מאחורי הבתים. יום ראשון, הנשים מפשילות
שמלות וכורעות לעבד את האדמה. בואכה בריסל, הרכבת מציגה את
חלונה האחורי והכעור של העיר. כתובות גרפיטי מרוססות על מבנים
אפורים, גוויות מתכת מושלכות לאורך המסילה. בבריסל-נורד יש
להחליף רכבת לזו המובילה לשדה התעופה. אני יורדת מהרציף הקר
לבטן התחנה, המזוודות נוקשות על מדרגות האבן, אני מצטיידת
בשוקולד גוליאן (בלגיה, אחרי הכל), ושוב הרציף. האוויר של
בלגיה מכה בי בפעם האחרונה.
בלגיה לא היטיבה עם העור שלי כלל. הרוחות הקרות והיבשות צרבו
ושרטו אותו. הצוואר, הזרועות והפנים, חשופים לרוח, כוסו גלדים
כעורים המתקלפים ומדממים על נקלה. השפתיים יבשות ומבוקעות.
השוקיים למודות קוצים ואבני דרך. אני רואה לרגע קט את ההשתקפות
על חלונות הרכבת העוצרת ברציף הסמוך. מי זו האישה הזו?
פער בלתי נתפס כמעט בין האישה שהייתי, כשהגעתי לבריסל לראשונה
לפני כחודשיים לבין האישה שאני עכשיו. בטיסה לכאן, חלקה כפסל
שיש, עוד ניסו הדיילים להתחיל איתי בצרפתית שבורה, ואני חייכתי
במבוכה (שפורשה מן הסתם כהתנשאות), מתביישת להודות שאוצר
המילים שלי בצרפתית דל עד גיחוך (איפה, ימינה, שמאלה, אני לא
דוברת צרפתית, אני אוהבת אותך). תמיד בצרפתית. העיניים
הגדולות, השפתיים העבות, הבנדנה האדומה קשורה על הראש והתלתלים
הכהים הרכים נשפכים ממנה, המיניות המתפרצת (הבלתי מבורכת
הזו).
אבל כעת הכל שונה. התלתלים קלועים בצמה המכסה על העורף החבול
ופסי כסף שזורים בה; העיניים, נתונות במשקפי שמש רוב הזמן,
חריצים דקים מעל לחיים תפוחות; הנפיחות מחליפה את הראשוניות
הרעננה, והעור הזה. כמו מצורעת, האנשים לידי זעים באי נוחות
כשאני נדחקת למקומי במטוס. אני נצמדת לחלון, צופה בבריסל
מתרחקת תחתי, מנסה שלא לחוש דבר.
פריז עיר מיוזעת. גם לכאן אני מגיעה ברכבת מבריסל. שלדי המתכת
החלודים מחליפים את השדות הירוקים האינסופיים שאנחנו חולפים על
פניהם בדרך. כשאני עולה מהרציף בגראנד סנטרל, בעורפי נשימותיהם
של ההולכים אחרי וריח זיעה חמוץ, ההמון מתעכב לרגע ממרוצתו.
שוטרים משתלטים על איש, מפילים אותו לרצפה ומכים בו באלות. אני
מחפשת את הדרך החוצה. הפסלים המאובקים המעטרים את הדופן הקדמי
של התחנה הענקית בוהים בי מלמעלה. אני מקיאה על המדרכה
המטונפת.
רחובות פריז - מוזיאון בלתי נגמר, בלתי ממוזג, עם מוסיקת רקע
של צפצופי הנהגים חסרי הסבלנות. מומנטים בכל פינת רחוב מעלים
ירוקת אותנטית. אני מתייאשת מלפענח את השלטים דוברי הצרפתית.
מה אכפת לי אם פרש הברונזה הזה הוא נפוליאון או מצביא צרפתי
אחר. ולמה, למען השם, הם לא מנקים אף פעם את גיבורי התרבות
שלהם? אפילו הסיינה המהוללת מלאת רפש, וגדותיה מרקיבות. נראה
שהעיר הזו חיה יותר את עברה ואינה מוצאת צורך לתחזק את ההווה.
במנהרות המטרו הודעות חוזרות ונשנות להישמר מכייסים. נחלי אדם
מתחככים זה בזה. אני נצמדת לקירות מנסה להימנע מהמגע, עוצרת את
הנשימה מנסה להימנע מהריחות. אני עולה ויורדת ועולה ומאבדת שוב
ושוב את דרכי במנהרות הללו. נגן סקסופון כרות רגל יושב באחת
ההצטלבויות. אני מוצאת את עצמי מכושפת בצלילים, עומדת ובוהה
בו, אנשים מתחככים בי בעוברם. קצות האצבעות שלי מכחילות
מהאחיזה ההדוקה בתיק.
קרונות המטרו דחוסים. איש עם אקורדיון עולה לקרון, מנגן וולסים
צרפתיים, בעוד חברו אוסף מטבעות מהנוכחים. עמודי האחיזה חלקים
כל-כך, מדוע זה הקרון מסתובב, ומדוע זה שחור. אנשים גוהרים
מעלי. ואיפה אני בכלל. פריז, אוה פריז, שלום לך גג הקרון,
שלום לכם צרפתים משופמים הנושמים עלי. מדוע האוויר פה דחוס כל
כך? להכניס אוויר, להוציא, להכניס, לאט, לאט. זוהי פריז. רק
פריז. להכניס אוויר. להוציא. להירגע. מוטב ללכת ברגל.
בקצה השאנז אליזה גלגל ענק. עייפה מהליכה אני מחליטה לעלות.
פריז מלמעלה יפה הרבה יותר. מגדל אייפל מחייך אלי כמו מגלוייה.
העשן והזיעה לא מגיעים לכאן, רק משב הרוח. כשאני יורדת מהגלגל,
אני קונה סוכר תפוח ממותק. כשאני מחתימה את האצבעות בוורוד
הוורוד הזה, אני מרגישה לרגע תיירת.
לאורך הנהר נפתחות מכולות המתכת למסחר. אני אמורה למצוא עניין
בגלויות הישנות בעלות הערך ההיסטורי. במקום אני קונה גלויה
חדשה בלבן בוהק של "הנסיך הקטן" המבקש "צייר לי כבשה". צייר
לי, אני רוצה לכתוב, כתוב לי, ספר לי, בוא אלי, חבק אותי, שמור
עלי, תקן. אני יושבת על ספסל בצד הדרך וכותבת לך. באותיות
עגולות קטנטנות אני מספרת לך על פריז כפי שהיא מצטיירת בעיני
העייפות; ואיך נסתי לכאן מלובן לה נוו, ומבלגיה הארורה. אתה
תאמר, מן הסתם, שאני נצמדת לפרטים הקטנים (נמלה עמלנית, תאמר),
ושאת פריז צריכים לאהוב כמו שהיא. לאן אשלח את הגלוייה? אני
טומנת אותה בארנק. הנה - היא עדיין כאן, דהוייה במקצת, פינותיה
קמוטות.
אולי אם היית אתי בפריז היית מציע שנלך ללה-דפנס. את תאהבי את
הניקיון ואת הבניינים החדשים, היית אומר, וכל ההשתקפויות הללו.
אבל איני יכולה ללכת לשם, לא הפעם. אני דבקה בסיינה. הנהר עכור
מספיק כדי להציץ לתוכו מבלי לראות בבואה. הוא גם עמוק מספיק
כדי לטבוע.
הנסיעה לפריז, החלטה של רגע כמעט. עייפתי מבלגיה. עייפתי
מהטקסים הקתוליים, מהצלבים, מהצולבים. עייפתי מהלבנים האדומות
והשדות הירוקים שהזכירו לי שדה קרב. עייפתי מנערות הצופים
המושלמות וקצרות המכנס, שמקפידות על לבושן גם ברוחות הקרות
ביותר. עייפתי מהדמדומים האינסופיים האלו המשתקפים באגם שבקצה
העיירה, צובעים את המים בדם. עייפתי, עייפתי מהציפייה. הרי
תוכל למצוא אותי גם בעיר האורות.
נערה בלגית במשרד הנסיעות היחיד שבעיירה, אנגלית שבורה, עור
פנים מושלם, קוקו בהיר ואף חד, מסדרת לי כרטיסי רכבת מבריסל
לפריז. חייבים לעבור שוב דרך בריסל, מוקד התחבורה הראשי של
בלגיה. לא, אין רכבת ישירה מלובן לה נוו לצרפת. האם היא נמנעת
מלהסתכל בי? אני מתקשה להחליט. אני זעה בכיסא בחוסר שקט. היא
מרימה מבט לכפות ידי שעל השולחן ומשפילה אותו מיד בחזרה,
מתרכזת בניירות שלפניה.
חמישה שבועות אני מחכה לך בלובן-לה-נוו, עיירה אוניברסיטאית
מדרום לבריסל בסוף מסלול הרכבת. לא סתם אוניברסיטה, כי אם
האוניברסיטה הקתולית של בלגיה. בדרך מבריסל פזורים להם כפרים
קטנים ושדות רחבי ידיים. יפה מסלול הרכבת ללובן-לה-נוו. הרכבת
הולכת ומתרוקנת. סטודנטים אינם מרבים לנסוע לעיר בשנת
הלימודים. נערות יהודיות אינן מרבות לחפש להן מקלט בעיירות
קתוליות. עיני בזגוגית מנסות לעקוב אחרי העצים התמירים.
מתמקדות בירוק האינסופי הזה. רק שלא יהיו בתים אפורים במקום
הזה. סוכן הנסיעות שפניתי אליו בבריסל לא הבין מדוע אני חייבת
לדעת את צבע הבתים, אבל בירר והבטיח. לבנים אדומות זה בסדר.
למזלי, הוא מצליח להשיג לי דירת סטודנטים שכזו, חדר אחד -
מיטה, כיסא, שולחן ומטבחון. אם תבוא, היכן תישן? עוד בטרם צאתי
מבריסל, אני שולחת לך שוב בדואר אלקטרוני את מספר הסלולרי שלי.
אני כותבת לך בקצרה איפה אהיה, מה קרה, ושאני אוהבת ומחכה
בסבלנות. האם קיבלת את ההודעה? לא כיביתי את הסלולרי מאז, אתה
יודע? אפילו עכשיו בטיסה חיכיתי לרגע האחרון ממש, כאשר הודיעו
בכריזה שיש לכבות את המכשירים הסלולרים עד לאחר הנחיתה. בלאו
הכי עכשיו כבר מאוחר.
אני לומדת את רחובות העיירה. אני מכירה את בתי הסטודנטים
האדומים הדחוסים, ואת בתי המרצים שליד האגם. המרכז המסחרי הקטן
עם חנות הצעצועים שכובשת אותי כל פעם מחדש, וחנות גדולה לציוד
אמנות המשרתת גם את הסטודנטים. אני קונה גלויות לציור עצמי
וצבעי מים. לעיתים אני יוצאת לצייר ליד האגם, מנסה לתפוס אותו
בתנאי תאורה שונים. סדרה שלמה של ציורי האגם בשעות הבוקר
המוקדמות, בצהריים, בשעות הדמדומים הארוכות, בימים אפרוריים,
בימים בהם השמים צלולים יותר והאגם נצבע בכחול. המטיילים
הקבועים שליד האגם כבר מחייכים אלי לשלום, מורגלים באישה
היושבת על אותה האבן ומציירת. הם אינם מתקרבים אלי יתר על
המידה, ומוטב כך. האוויר נותר תמיד רענן.
אני בוחרת את הגלויה היפה מכולן עבורך. אני כותבת לך על המקום,
על האגם, על הגעגועים, על הפחדים, על הסחרחורות והחולשה שאני
מרגישה לעיתים לאחרונה. הדברים מקבלים ממשות כשהם רשומים
באותיות סדורות בצידה האחורי של גלויה. אי אפשר להתכחש יותר.
גם הגלוייה הזו עוד כאן, אתה יודע?
בשעות אחר הצהריים אני יוצאת לטייל בעיירה. באחד הטיולים אני
מגיעה לכיכר פסלי מתכת שחורה, גושים בלתי מסותתים מהם בולטים
אברי גוף - הגפיים הכרותות מתנופפות לכל עבר, מאיימות לסגור
אותי בתוך הכיכר השוממה. אני מנסה לסגת לאחור, אבל גפי המתכת
סוגרות עלי, אני מקיפה את הכיכר קצרת נשימה, מתקשה למצוא את
דרכי החוצה. להכניס אוויר, להוציא, להכניס, לאט, לאט. אלה רק
פסלים. זוהי רק לובן-לה-נוו. להכניס אוויר, להוציא, להירגע. גם
באותו ערב אין כל שיחות נכנסות בסלולרי. למחרת אני ניגשת
לסוכנות הנסיעות, הגיע הזמן להמשיך הלאה - פריז.
שדה התעופה בלונדון. הטיסה מבריסל ללונדון קצרה כל כך. בנחיתה
השיער עדיין לח מן המקלחת שעשיתי קודם בבית המלון בבריסל. שלוש
שעות תחת הזרם הרותח, מנהג חדש שאימצתי לי מאז אותו הערב. המים
מותירים לעיתים כוויות, ורצועת התיק מתחככת בשלפוחיות שעל
הכתפיים ומכאיבה. התלבטתי אם להתאפר או לא, ובסוף פסקתי נגד.
לעומת זאת הזלפתי בושם, מוודאת שלא יהא שריד לריחות ההם. חלקה,
נקייה וחדשה אבוא אליך.
אנשים פוסעים לאולם מקבלי הפנים. חלקם נושאים תיק קטן בלבד
וממשיכים לדרכם, ואני מנחשת אנשי עסקים. אחרים מנופפים בידיהם
לקרובי משפחה. ילדים רצים להורה, סב או סבתא המגיעים מן הטיסה.
בני זוג מתחבקים. אני מחפשת אותך בין מקבלי הפנים, לשווא. אני
פוסעת הלאה, אבודה. אני יושבת על ספסל בצד, קמה שוב ושוב לבדוק
אולי הגעת, אולי המכונית לא התניעה, אולי היה תקר, אולי פשוט
לא קמת מצלצול השעון המעורר? הנה עוד רגע תיכנס בוודאי, תתנצל,
ואני אחייך ואומר לא חשוב, לא חשוב, העיקר שאתה כאן. אני מחפשת
את המודיעין, אבל מבינה שאין לי כל שאלה לשאול. אולי היתה
תאונת דרכים, אני ממשיכה עם הניחושים, אולי קרה לך משהו?
מרגישה קוצר נשימה משתלט עלי. שלוש שעות מהנחיתה, ועוד לא
הגעת. אני גוררת את המזוודה איתי לכל מקום, תיק היד שורט בעור
הצרוב, אני מתחילה לחוש כבדות. אין לי אוויר. אני נשנעת על
המזוודה מתנשפת. להכניס אוויר, להוציא, לאט. איפה אתה יכול
להיות? להכניס אוויר, להוציא, ברוך בואי ללונדון.
אחרי חמש שעות של ציפייה אני מעכלת את המציאות החדשה. אני
והמזוודה יוצאות לאוויר האפור של לונדון. מונית לוקחת אותנו
לאינרנט קפה. הודעה יחידה ממך בתיבת הדואר שלי. מצטער שלא אוכל
לקחת אותך משדה התעופה, אתה כותב. מקווה שתקבלי את ההודעה
בזמן. אלוהים, אני חושבת, מה עכשיו? אני כותבת לך שהגעתי. שאני
חייבת לדבר איתך, דחוף. משאירה את המספר הסלולרי שלי. מחכה
קצת, ומבינה שאין טעם.
אני משתכנת במלון, מבלה את הערב הראשון בפעילות פרודוקטיבית,
ניסיון לאתר את משפחת מקונלי בלונדון רבתי. מסתבר שהמשימה
אינה קלה כלל, ובשעה שתיים עשרה בלילה, ואחרי שאני מעירה אי
אלו בריטים, אני חודלת מהמאמצים בכיוון זה. אני עוברת לפעילות
בלתי פרודוקטיבית אחרת - נשכבת על המיטה ובוכה.
למחרת אני ממשיכה במאמצי האיתור. אני מבקרת שוב ושוב באינטרנט
קפה, ללא תוצאה. ההליכה הלוך ושוב בין המלון לבין האינטרנט קפה
מתישה אותי. התקפי קוצר הנשימה נעשים תכופים יותר ויותר.
השמיים אפורים וטפטוף דק יורד כל העת.
אחר הצהריים אני רוכשת כרטיס טיסה חזרה לבריסל ליום המחרת. אני
מבינה שאין לי מה לחפש כאן. בשדה התעופה אני משתמשת במסופים
כדי להשאיר הודעה אחרונה. אני אחכה לך בבלגיה, אני דואגת, אני
צריכה אותך. כשהמטוס ממריא אני מבינה שלא בדקתי אפילו את
המוסיקה של לונדון, את האדיבות של האנשים, או את הטלוויזיה
המצויינת. הייאוש בלונדון, למדתי, אינו נוח כלל.
אני מגיעה לבריסל לראשונה נושאת על גבי את האושר. כתבת צעירה
לענייני כלכלה, ובכל זאת נבחרתי לסקר כינוס של האיחוד האירופאי
בבריסל. אני כותבת לך את הידיעות החדשות בצהלה, ואני שומעת
אותך נרגש מהצד השני (הידעת כי למילים כתובות יש לעיתים
צליל?). אנחנו נדברים להיפגש לאחר הכנס. אתה תבוא לאסוף אותי
מהית'רו. אתה תכיר לי את לונדון, אתה כותב, את המוזיאונים, את
הפארקים, את חיי הלילה. תחי לונדון. תחי מערכת העיתון.
אני אורזת בקפידה, מנסה לחשוב באילו בגדים תאהב אותי. אני
מודיעה במערכת שאני לוקחת את ימי החופשה שלי לאחר הכנס,
וממשיכה את החופשה באירופה. עד מתי, מבקשים לדעת, ואני מתקשה
לתת תשובה מדוייקת. אני מאוהבת. כשמאוהבים הזמן זורם בקצב
משלו.
בכינוס אני עסוקה להחריד, מנסה להצדיק את האמון שנתנו בי.
מסכמת באותיות כחולות קטנות את האירועים. זו תהיה כתבה בלתי
נשכחת. אבל השעון הפנימי שלי סופר את הימים, את הדקות. אני
בבריסל והלב בלונדון. אילולי הייתי מקצוענית, לא הייתי מסוגלת
לשרוד את השבוע הזה.
בערבים אני מטיילת בעיר. עיר מוזרה, בריסל. תערובת של ישן
וחדש. בנייני האיחוד האירופי נראים לעיתים זרים בנוף, כאילו
ניסתה העיר להתחפש למשהו שלא היתה. הרכבת היא כלי תחבורה
מרכזי, ואני לומדת להכיר את הרציפים ואת כללי הרישום. אני
מתרגלת לגוון הנהימתי של הפלמית, משתעשעת מהצרפתית המשקשקת.
הרציפים כעורים אבל האנשים יפים. מה צריך יותר?
איש מתיישב לידי בקרון, שואל באנגלית באיזו תחנה אני מתכוונת
לרדת. כשאני עוזבת את הרכבת הוא עוזב אחרי. הוא יוצא אחרי
לרחוב מהתחנה. כשאני מתקדמת בדרך למלון הוא הולך אחרי. מה אתה
רוצה? אני שואלת. הוא מחייך ולא עונה, ממשיך לפסוע אחרי. אני
מתבלבלת בדרך. אני מתחילה לרוץ, אבל הוא מהיר ממני. הוא דוחף
אותי לחצר, חוסם את הפה שלא אוכל לצעוק. הוא חזק. ידו המכסה על
הפה גורמת לי למחנק. אני על הקרקע. הקוצים קורעים את הגרביים,
האבנים שורטות את העור. האצבעות שלו עושות בי כבשלהן. העור
נבקע תחת העומס. אני נחנקת, אני מנסה לצעוק לו, אתה חונק אותי.
כמה מטופש, הרי הוא יודע. הוא אוחז בשערות הארוכות, מטיח את
הראש באבן. אין לי אוויר, אוויר.
אוספת את הבגדים הפזורים והקרועים. מתלבשת. יום חדש עולה מעבר
לבתים. מונית למלון. ממהרת לחדר. השעון אומר שש. שלוש שעות עד
הכנס. אני עומדת תחת המים הרותחים ושוטפת את גופי המחבול
והמחולל.
עתה אני שוקעת בעבודה אפילו יותר. כנס. סיכום. מקלחת חמה. שינה
טרופה. ושוב מקלחת. ושוב כנס. אסור לעצור ולחשוב. רק לנשום,
לנשוף, להיות מקצוענית. עוד שלושה ימים אני עוזבת את האדמה
המקוללת הזו. אשוב לכאן רק כדי להמריא הביתה (כך אני חושבת
אז), אם בכלל ארצה לשוב הביתה לאחר שניפגש.
בערב למחרת אני משאירה לך אמייל, מספרת בקצרה: הותקפתי,
נאנסתי, הלוואי והיית יכול לחבק אותי כעת. האם תרצה?
עוד שלושה ימים נותרו לכנס. שיעברו כבר.
אני עוזבת את בריסל עכשיו בפעם האחרונה. עיני נעוצות ביבשה
המתרחקת תחתי. אני עוזבת את אירופה אחרת. לא זו האישה הצעירה
שבאה לפגוש אותך.
בשדה התעופה בדקתי הודעות בפעם האחרונה. כתבת שאתה מצטער, שלכל
דבר יש הסבר, ותסביר לי כשתוכל. כתבת שאתה בתקופה קשה. זקנתי
בחודשיים האחרונים. זקנים הם סבלניים. אני אחכה.
| 