אני יושב עם מטלית, מוריד את שאריות הרוק מהפנים. את מסתכלת
עליי, במבט חצי מבויש, מעט בהלם ממעשייך שלך, ושואלת אם אני
צריך עזרה.
"אולי פשוט אסובב אלייך את הלחי השנייה?"
את משפילה מבטך, לא יודעת מה לומר. יודעת שפגעת בי, הכתמים
הירוקים שנתלו על זיפיי הטריים מהווים זכר איתן לפגיעתך. את
שותקת.
על השולחן מסביבנו בחדר, מפוזרים השרידים של מה שהיה פעם אני.
בין היתר, נמצא שם גם הלב שלי, איתו שיחקת פעם אחר פעם.
בייאושו, הוא מפרפר פרפור אחרון ושובק חיים. שבילי דם ארוכים
ניתזים ממנו, צובעים את השולחן במוות, ונוטפים לעבר הרצפה,
מותירים צבע אדום בעל אליו פונים. אני רואה איך את נגעלת,
מסרבת להאמין שאת האחראית הבלעדית לכך. את מנסה לדבר על משהו,
להסית את תשומת הלב מהנושא. כחכוך קל בגרון. מסתובב, מנסה לא
להפנות לעברך את הלחי השנייה. אם אני יכול להציל דבר מה, אני
מחליט, זה יהיה את שארית הכבוד שלי (רובו גסס מזמן על
שולחנך).
את מישירה אליי מבט - אותן עיניים מתחננות, שגרמו לי לאהוב
אותך מהרגע שנפגשנו. עתה הן משדרות לי ריקנות. אני מביט ישר,
ורואה את הקיר מבעד לעינייך, והוא לבן מאי פעם. אין בך כלום,
מהרהר בצער. מעולם לא היה, לעולם לא יהיה. את ריקה. עכשיו
שאין לי לב, אני יכול להשתמש קצת בראש שלי, והחומות נפרצות.
איך לא הבטתי קודם מבעד ליופייך הקר?
חמש דקות אחרי, ואת עדיין לא מוצאת את המילים שלך עצמך.
היריקה הייתה, ללא ספק, המכה האחרונה שיכולתי לספוג, והיא גם
היכתה בך בסופו דבר, רק חבל שזה קרה מאוחר מדי. עכשיו את
רואה מה עשית לי. ואת, התכוונת רק ליהנות; והנה מוטלת גופתי -
ואני מת חי.
את משמיעה איזו מילת התנצלות, אך זה לא ממש זה. מנסה שוב,
ותיכף משתתקת. פעם חשבתי אותך ללביאה - גדולה, מלכותית, חזקה.
אפילו דג את בקושי מצליחה לחקות עכשיו.
"לא רציתי שזה ייגמר ככה", את אומרת ,"ידעתי שאתה אוהב, וזה
סחרר אותי... לא חשבתי שזה יפגע בך כך!"
שתיקה.
ושוב, מעיפה מבט על הדם והרגשות, ולרגע אף נדמה לי שאני מבחין
בניצוץ בעינייך. אני מוצא את עצמי מתלבט, ביני לבין עצמי: האם
ייתכן ואת אכן מתחרטת או שאת שוב עוטה דמות חיה? את היית אריה
ומתוך הנחה שניסית להיות דג - מה מונע ממך מבעדך עכשיו לבכות
דמעות תנין? אולי פעם, ליבי היה יוצא אלייך, אך כרגע הוא מונח
על שולחן העץ, והוא כבר פעם את פעימתו האחרונה...
כשאת בוכה, אני שותק, לא יודע מה לומר. אין בי רחמים, גם לא
סליחה או מחילה. נותרה רק קליפה ותו לא. אני ריק, ואת -
במידה ולא היית ריקה קודם - מתרוקנת כעת במהרה. חץ ההבנה,
כתער חד, נחרט בתוך ליבך, ואת נאנקת בכאבים מול עיניי. עכשיו
תורי לשאול אם את צריכה עזרה, לא חלילה כי אני דואג, כי אם
מתוך מכנה משותף, כריק אחד אל ריקה שנייה.
"אולי פשוט אסובב אלייך את הלחי השנייה?", את שואלת.
האם תורי להשפיל ראש?
את מתפרקת, ומתחילה להניח חלקייך על השולחן. בשקט מופתי, אני
ניגש לעברו גם, דוחק חלקיי לצדדים, מפנה מקום לרגשותייך.
שנינו ריקים עכשיו, מביטים זה בזו בלי רגש.
"זה עצוב, לא?", אני שואל, בהביטי אלייך בפעם האחרונה
,"שבסופו של דבר, האהבה היא המחלה הקשה מכל... יותר מדלקות,
יותר מסרטן - כאן אי אפשר להינצל! מרגע שחצו של קופידון נשלח
לעבר שני אנשים, שניהם עתידים להיפגע, ולא משנה 'מי
התחיל'..."
"כמו בומרנג", את אומרת, רגע לפני נשימתנו האחרונה. |
