יקירי,

אני לא יודעת מה לומר לך...  אין לי מושג איך זה קרה.  לו רק
היית שם, לו רק היית רואה - אולי אז היית מבין.  לצערי, עכשיו
כבר מאוחר מדי.  אני יושבת, כותבת אלייך ממרומי השמיים, ומביטה
בך, איפה שלא תהיה.  בטוחני שאתה נמצא אי שם, אך כרגע אינך
רואה אותי.  ואם היית רואה אותי, היית מבין.  אני נשבעת.

הכול התחיל ביום רביעי לפני שבוע, מתישהו בשעות הערב המוקדמות.
חדרי היה נעול.  לא היה איש בבית חוץ ממני (ומקולות שבקעו
מבעד לטלוויזיה).  הדפיקה על הדלת הרתיעה אותי, הקפיצה אותי
ממקומי.  קמתי, ניגשתי לדלת, והוא עמד שם בחוץ.  אדם גבוה,
נאה.  הציג עצמו כ-א' מ'המכון למדעים לא מדויקים'.  הוא רצה
לתת לי כמה כדורים לטעום, לשתות אבקה מיוחדת שהכין.  ואני?
הייתי מוכנה לתת לזה ניסיון.  נכנסנו למטבח.

התיישבתי בכיסא, מחכה בדריכות לצעדיו הבאים.  הוא עמד מעליי,
לבוש בחליפה כחולה מסוגננת, וחייך.
 "רק תטעמי, תבלעי את זה", הוא אמר, והגיש לי את הכדורים.

לא יודעת איך, אבל בצורה מאוד מוזרה, הזר המקסים הזה הצליח
להדהים אותי ולהפנט אותי כאחד.  הרי אתה מכיר אותי - אני
חשדנית מטבעי, לא סומכת על זרים.  אני עדיין זוכרת איך לא נתתי
לך להתקרב אליי כשרק היכרנו, איך מנעתי ממך לדבר איתי.  ועתה,
שנתיים אחרי, נתתי לאדם זר לחלוטין להכניס כדורים שונים לפי.
ואיך שסמכתי עליו - בעיניים עצומות, בלי הניד עפעף; בלעתי את
הכדורים, ואולי אף עשיתי זאת בהתלהבות מסוימת.

יום המחרת היה אחד המדהימים בחיי.  התקשרתי בבוקר למזכירה,
והודעתי שלא אוכל להגיע אותו יום לעבוד.  הרגשתי מטושטשת.
זכרתי במעורפל את שיחתנו, שלי ושלך, בלילה הקודם, לאחר שא'
עזב.  התקשרת אליי, ואמרתי לך שלא נוכל להיפגש למשך כמה זמן,
ושאני אסביר לך את הכול בהקדם האפשרי.  צעקת עליי, אמרת שאתה
אוהב אותי ושאתה מסרב לתת לי להתרחק ממך בכזו קלות.
 "מתוקון", אמרתי לך ,"אני עדיין אוהבת אותך.  אני תמיד אוהב
אותך, אתה יודע..."
ואז מלמלת משהו, והכול החשיך.

בכל אופן, למחרת, לאחר מקלחת קצרה, חשתי מרוכזת וממוקדת מתמיד.
הייתי עירנית לחלוטין, מוכנה לכל דבר.  בעודי מתלבשת, הבטתי
על עצמי במראה.  קודם לכן כבר קיננה בי התחושה שהכדורים השפיעו
בצורה מסוימת, אך עד לאותו רגע לא ידעתי בדיוק איך.  ובשניה,
הבחנתי בשינוי העצום...  הגוף שלי היה אדום!!  העיניים שלי,
הידיים, אפילו הבגדים שלבשתי!  הייתי כולי אדומה כעגבניה
טרייה, ולא נותר דבר מצבעי המקורי.

ניסיתי, בחיי שניסיתי להוריד את זה, אבל הצבע לא ירד.  הוא דבק
בי לחלוטין, מבלי שיכולתי להורידו באף צורה.  ואולם, להפתעתי
הרבה, שלא כפי שמרבית האנשים היו נוהגים, שמרתי על איפוק, ולא
אחזה בי בהלה.  גם הדפיקה על הדלת לא הרתיעה אותי הפעם.  הוא
עמד שם שוב, מר א' הזר, והושיט אליי את ידו:
 "בואי, נעוף מפה!"
שוב, סמכתי עליו בכל לבי, פרשתי יחד עמו את ידיי לצדדים, ועפנו
אל על.

נחתנו על ענן לבן וחלק, ונשכבנו עליו בנינוחות.
 "את מרגישה את זה?", הוא שאל.
 "את מה?", הבטתי עליו, ולראשונה הבחנתי כי היה כולו כחול.
 "את זה...  את החופש הזה...  השחרור מכל המחויבות הזו."
 "כמובן, בחור זר", השבתי ,"הרגשתי זאת כבר כשהתחלנו לעוף."
 "והרי תמיד רצית לעוף, נכון?"
הנהנתי.

עצמתי את עיניי בעונג, והנחתי ראשי על גופו.  נזכרתי כיצד כל
חיי רציתי להשתחרר מכל המגבלות, איך נלחמתי מלחמה עיקשת
בחומרניות של סוף המאה העשרים.  עוד כילדה קטנה בת שמונה,
החלטתי לקפוץ מהגג, להימלט מהלחצים של ארצנו ומלחמותיה.  בסופו
של דבר, הסתפקתי בקפיצה מהקומה השנייה ושבירת שתי ידיי, אך
החלום הזה, חלום החופש והתעופה, נותר בעיצומו, ואף גבר עם
הזמן.

עם שחרורי מהצבא, פגשתי בך לראשונה.  לעולם לא אשכח איך תיקשרת
איתי ברמזים, במבטים חודרים ששווים אלפיים, אם לא שלושת אלפים
מילים קסומות.  איך הגעת אליי מבעד לכל הגשמיות, איך התחברנו
בצורה הכי רוחנית שאפשר, זאת לנצח אנצור בליבי.  התעלינו מעל
לכל המוסכמות הרדודות של החברה.  במקום לשכב, עשינו אהבה.
במקום לדבר שיחות חולין, ניהלנו שיחות נפש עמוקות.

ובכל זאת, אף פעם לא עפנו ממש.  איפושהו לאורך הדרך, תהליך
התעופה שלנו נתקע, ובמקום להמריא יחד מעלה, התחלנו מדשדשים
במקום.  וכשהצעתי לך שנברח למזרח במקום להתחתן, אמרת לי שאתה
מחויב לעבודתך, מחויב לחיים שלך.  לא יכולת לנטוש ופשוט להמריא
- היית מושרש חזק לממסד ולחוקים.  ופתאום, כל החופש שנתת לי
נראה היה כה מחניק, משום שלדבר בשפה גבוהה על התעלות נפשית
ורוחנית כל אחד מאיתנו יכול, אך להתנתק הלכה למעשה רק יחיד
סגולה מסוגלים.  וכשהגיע הזר, בלי חוטים, בלי חובות, הרגשתי
דחף עז ליטול את הסיכון ולהתעופף, על אף אהבתי הגדולה והארצית
אלייך.  ועפתי איתו, והתרחקנו מהכול, נוחתים על ענן לבנבן.  
זה היה לפני שבוע.

שרועים שם בשמיים, נשענו על הענן בשיא הנחת, בעוד נוצות זעירות
צצות על גופנו.
 "תמיד רציתי להיות ציפור", אמרתי.
 "ואת הציפור הכי ציפורית שאני מכיר", הקסים הזר בלשונו.
 "ובכל זאת", סובבתי אליו את הראש ,"עוד לא אמרת לי - מי אתה?
מה אתה עושה פה?  ואיך בכלל הגענו לכאן???"
 "עפנו לפה, את לא זוכרת?", הוא המשיך להיות שלו.
 "אה, נכון", אמרתי, וזה נראה היה כתשובה מספקת.
 "את מבינה", הוא המשיך ,"יש דרכים רבות לברוח מהבעיות, לברוח
מעצמך.  יש אנשים שמתאבדים, אנשים שמתפתים לפיתויים זולים;
ישנם אלו שמשכיחים מעצמם את הצרות בעזרת כסף או אהבה חסרת
תוכן; ויש אותי."
 "ומה כל כך מיוחד בך?"
 "אני א', מ'המכון למדעים לא מדויקים'.  אני פשוט עף."
 "ומה מיוחד בי?"
 "את היחידה שיכולה לעוף יחד איתי."

אתה מבין, אהוב יקר?  לא שכחתי אותך.  פשוט למדתי איך לעוף,
ועכשיו אני איתו.  אני לא אוהבת אותו, לפחות לא במובן הקלאסי
של המילה.  הוא פשוט היחיד שגורם לי לעוף, ואני מחויבת אליו
בשל כך.  אל תהיה עצוב, אולי גם אתה תתעורר יום אחד, תחליף את
הצבע של החיים שלך, תפרוש כנפיים, ותלמד מה זה להיות
ציפור...