אני הייתי חורף. קרה, אפורה, מרוחקת, מלנכולית.
את היית כל עונות השנה.

יום אחד היית סתו- רכה, שקטה, מלנכולית במידה, מאופקת. היינו
יושבות מתחת לעץ ומחכות שהשלכת תפול עלינו ברכות.
יום אחד היית קיץ- שמחה, קופצנית, קורנת. הינו יושבות בתחילת
הים, אני הייתי שובר הגלים ואת היית הניצול.
יום אחד היית אביב- סתווית במידה, אבל עטוית ארשת חיובית, לא
הרגשה מסוימת, משהו בלתי ניתן לפענוח. משהו טוב. היינו שכובות
בכיוונים הפוכים בשדה מוריק ומדמיינות שאנחנו מצפן.
ויום אחד היית חורף בעצמך- ואז היינו כאחד.

כשהיה נמאס לי מעצמי ומהגשם, הייתי מחכה לידך בסבלנות שעות כדי
שאוכל לראות ולהרגיש איך את הופכת לדמדומים. ברגעים נדירים
כאלה, העיניים שלך היו מקור החיים בעולם.
בשנייה מסוימת, החום הרגיל של עינייך היה הופך פתאום ליריעה
סגולה. אחרי עוד שנייה, היה מתווסף מימד כחול. ועוד שנייה
קטנה, היה גד צד כתום. אחרי זה, הייתה פתאום מריחה צהובה.
וכגראנד פינאלה, התערבבו כל הצבעים וביחד יצרו גוון של אדום אש
שבוער כל-כך, כמה רגעים לפני הלילה.

רק בשביל הרגעים האלה שווה לקום בבוקר ולנשום עמוק את אויר
העולם, ואז להתפכח ולרוץ אליך ולנשום עמוק את אויר העולם
האמיתי.
וגם אם רציתי להיעלם ולא לחזור, נשארתי רק בגלל הדמדומים שלך,
כי אז הייתי אחרת- לא אני.
ואת המשכת להיות עונות השנה, ואני חורף קפוא וסוער, המייחל רק
לשקט של הדמדומים.

יום אחד, היית קיץ. וגם ביום שלאחריו. וגם ביום שלאחריו. ירד
גשם זלעפות, ואת חמסין. וכשהיית קיץ, הדמדומים שלך נעלמו.
וכמו ענן שלא רוצה להתפזר לארבעת הרוחות, הזלתי כמה דמעות מעל
עיר וכפר, ונדדתי לחפש דמדומי קבע.