די, מה הוא עושה פה בכלל?  זה כבר כל כך מאוחר ומחר עוד יום
ארוך ושגרתי עם האידיאות של אפלטון והדיאלקטיקה של הגל
והמטריאליזם של מרכס. ולא לשכוח את הייאוש של פוקו.
ואחרי זה ללכת לעבודה ולהתקשר אל אינספור אנשים ולהטריד אותם
באינספור מבצעים והנחות ובעוד כל מיני התחכמויות כל כך לא
הגיוניות ולענות שוב ושוב את אותן תשובות על אותן שאלות ולשמוע
בסבלנות ואדיבות מזויפת את כל ההערות והצעקות וטריקות הטלפון
וההתפלספויות וכל זה רק בשביל שהם שם בהנהלה יזכו בעוד כמה
מנויים.. בשביל מה בכלל הם צריכים אותו, הרי גם ככה הוא בקושי
מצליח לשכנע אנשים. בוריס, הקולגה שיושב לידו בעמדה אמר לו פעם
שלא יילחץ אם הוא גומר את היום בלי אף מנוי כי האמת שכאן זה
יותר קשה מלשכנע סיבירי לקנות פריזר, באמצע ינואר, ולא מספיק
שהפריזר מקולקל, לסיבירי גם ככה אין מה לאכול כי הוא מובטל.
אבל ההשוואה הזו לא כל כך עודדה אותו כי הוא ידע שבשביל לשכנע
באמת צריך לדעת לתחמן ולזייף ולעגל פינות ולנדנד לאנשים כמו
ילד קטן שרוצה פלייסטישן. והוא בכלל לא כזה. הוא שונא
פלייסטישן.
והוא שונא לתחמן ולעגל ולזייף ולהיות נחמד אל אנשים שבכלל לא
נחמדים אליו חזרה.
זה לילה קר וכבר אין אף אחד ברחובות ושקט נורא. הוא יוצא מהרכב
הדומם ומביט למעלה אל הירח הענק והמלא ואל ההילה העצומה שלו
ונזכר שבגללו, בעצם, הוא החליט מייד אחרי שסיים את המשמרת,
ללכת לטייל ברחובות במקום לחזור הביתה ולהיכנס למיטה.
אז הוא פותח את תיק הצד השחור שלו ושולף ונוגע במצלמה. מצלמת
אולימפוס שחורה אפורה עם עדשה ענקית וידית דריכה מיושנת
שבעזרתה מזיזים את הסרט בכל פעם קדימה.
לרגע הוא חושב לוותר ולחזור אל המכונית ולנסוע הביתה אבל אין
לו עכשיו כל כך חשק לנהוג ויש לו חשק ללכת אז הוא סוגר את
המעיל שלו לכל אורכו ומתחיל ללכת באיטיות, אוחז במצלמה ביד אחת
ואת התיק מחזיק ביד השניה וכל הזמן מביט סביבו אל הבתים
האטומים והחשוכים ואל החצרות האפלות והכל כך מושכות.
בדרך כלל הוא אוהב לצלם אנשים, סתם ככה ברחוב ובגינות ובשפת
הים.. ילד קטן שמביט אל עצמו במי המזרקה וזקן עם כובע מצחיק
שנרדם על הספסל עם הראש לאחור ועיוור מרכיב משקפי שמש שמאכיל
ציפורים בגן וקבצנית זקנה שמטיילת עם עגלה מלאת סחבות ובראשם
יושב לו בנחת חתול אפור וענק
ולפעמים, כשיש לו חשק, הוא מחבר ספורים על חלק מאותם אלו שצילם
ולפעמים הוא מפגיש בסיפורים האלו שלו חלק מהדמויות שבתמונות
והופך אותם לחלק מעולמו הפרטי והקצת קסום..
אבל עכשיו בלילה הקר הזה אין לו אנשים לצלם כיוון שהוא היחידי
שמסתובב כאן ברחובות.
הוא עובר מעל חסר בית רדום עטוף בשמיכות ישנות והוא לוקח בשקט
תמונה אחת וממשיך ללכת ומצלם גם חתול שחור שנובר בפח וקופא
במקומו למראה העדשה האימתנית שמביטה אליו..  ברחובות שלנו יש
קסם מיוחד וזה לא מפריע רק אם אתה לבד, הוא שר לעצמו בלב
ומתחיל ליהנות קצת מהמסע ההזוי הזה שפתאום הפיל על עצמו.
ואז הוא נעצר במקומו ומביט אל חלון צדדי ופתוח שבאחד מאותם
בתים דוממים שסביבו.
החלון הפתוח מאפשר לו להציץ אל תוך חדר מואר באור אדום בוהק
ובתוכו עומדת מישהי ויש לה שיער ארוך ואדמוני שכמעט  ונבלע
בתוך האדום שמסביב והיא רוקדת במעין תנועות עגולות ומונוטוניות
וכל כך משונות ואז היא מורידה, תוך כדי הריקוד המוזר,  את
חולצתה ומכנסיה וגבה ואחוריה החיוורים אדמדמים נגלים אליו והוא
מייד מרים את המצלמה וכמעט ועוצר את נשימתו והיא מתחילה
להסתובב באיטיות ומלטפת את עצמה ונעמדת עם הפנים לכיוון החלון
ואז הוא רואה כי זה גבר מאופר ומגולח בכל גופו.  הוא מוריד
לרגע את המצלמה אבל אז מרים אותה שוב ומצלם תמונה אחת ומתרחק
משם במהירות.

בעצם, אף פעם הוא לא היה מוקף בהרבה חברים. עם כל האנשים שהוא
כן התחבר אליהם במהלך התחנות השונות של חייו כבר התנתקו
הקשרים, באשמתו, באשמתם, או בעצם באשמת אף אחד. ודווקא עם אותם
שניים שלושה חברים שאותם הוא מכיר מאז שהחלו את תקופת הילדות
התמימה והכה רחוקה, דווקא עמם הוא עדיין שומר על קשרים קרובים
אבל עד כמה שהוא מעריך אותם ואת הקשרים האלו הוא בכל זאת מרגיש
שמשהו כאן אולי חסר ושלא אתם היה מוכן למשל, לצאת לטיול מסביב
לעולם. אולי זה בגלל מי שהם ואולי בגלל מי שהוא וכנראה שגם זה,
כמו לגבי הקשרים שאף פעם לא נשתמרו, לא בגלל מישהו או משהו
מסוים אלא פשוט משום שכך הם פני הדברים. כך ולא אחרת.
וגם בכל הקשור אליהן לא היו נוצרים קשרים כפי שקיווה שיווצרו.
הוא היה מסוגל להתאהב במישהי באופן טוטאלי, לכתוב לה מכתבים
מבלי לשלוח ולכתוב עליה סיפורי מגירה. האהבות האלו תמיד
התקיימו רק מצדו אך האמת הייתה שזה לא כל כך הפריע לו. הוא
דווקא אהב את ההרגשה הזו של לאהוב מרחוק והוא היה מעדיף להשאיר
את זה כך מאשר לחשוף את רגשותיו ולגרום לכל זה להיעלם. לפעמים
הוא דווקא כן היה משנה את אותה תבנית שבה חשב ולפיה הרגיש והיה
שולח את אותו מכתב שכתב אך הוא היה עושה זאת בעילום שם. פעם
הוא אפילו הרחיק לכת וכתב סיפור בדיוני שלם על עולם אפל
וטוטליטרי שבו רק החזק והרע שולטים והוא הפך את זאת שאהב
לגיבורת הסיפור שמנסה לברוח מאותו עולם. על הסיפור הוא חתם
בשם- הצלם המאוהב ושלח לה אותו ובזה זה נגמר.  היה לו קשה
להסביר את זה אך כנראה שבאיזה שהוא מקום הוא אפילו חש במעין
אצילות נפש שהשרתה עליו שלווה ועצבות ביחד- להרגיש ולכתוב
דברים כל כך חזקים כלפי מישהו אחר ובאותו זמן, לדעת שכל זה
יישאר אתך עד סוף הזמן, או סתם עד יום מותך- תלוי מה יבוא
קודם.. וגם אם כן חולקים עם אותו אדם את אותם דברים אז לשמור
על אותה אנונימיות מערפלת שאולי והופכת אותך, בעיני אותו אדם,
למין בת קול כמעט שמימית שבאה במיוחד כדי לשפר את מצב רוחו ואת
הרגשתו ולגרום לו להבין שבעולם הזה יש לפחות מישהו אחד שחושב
עליו וכל כך רוצה בטובתו. ונכון שהוא ידע, או בעצם השלים עם כך
שכל הראייה הזו התקיימה בעצם רק בעיניו שלו ולא בעיני אותו
אדם, או בהקשר זה- בת אדם. בעיניה התקיימו, לכל היותר, תמיהה
או סקרנות שנשכחה עם הזמן. ובכל זאת, למרות אותה השלמה ועם כל
הראייה המציאותית שכן הייתה לו הוא לא יכל להפסיק מלהתמכר
לאותה הרגשה טובה ושלווה, לאותה התרגשות מרטיטת לב ומכבידת
גרון, שתמיד היו לו כשהיה שולח את אותו מכתב אהבה או סיפור
עלום שם, מבלי לצפות לתמורה, להמשך או אפילו לתגובה קטנה ביותר
למה שאמור היה לקרות אם רק לא היה חושש כל כך מקשר אמיתי.


הוא חצה את הכביש המהיר והגיע אל האזור של מגדלי הזכוכית
הגבוהים. על גבי הקיר השקוף, של המגדל הקיצוני ביותר, ממש מעל
הכביש, עמד לו לוח אלקטרוני גדול ששידר כל מיני ידיעות כמו
שערי המניות והטמפרטורות ברחבי העולם וגם מכאן. ומדי פעם גם
הופיעו בו מסרים שכל אחד היה רשאי להכניס תמורת סכום קטן של
כסף. הוא דווקא אהב לעצור כאן, בכל פעם שהיה עובר מול הלוח,
ולחכות למסרים שיופיעו, כי עמוק בלב הוא קיווה שאחד מהם יהיה
מופנה היישר אליו. אז גם עכשיו הוא המתין כמה דקות עד שתצוגת
המניות נעלמה ובמקומה החלו להופיע המסרים שנכתבו ונשלחו באותו
השבוע:


! מי שקורא סיפור זה מבלי שקרא לפני כן את קודמו עושה זאת על
אחריותו בלבד.. !!! לא יתקבלו טענות ומענות לגבי חוסר הבנה!!!
מורט דה לה לון
@ לדניאלה, תודה רבה על השריקה ולנץ- תודה רבה על הביקורת
הבונה.. לא אשכח את שירי האלמוות שלכם...
& לבילבי- יצאתי לנדוד.. מקווה שעדיין תהיי שם כשאחזור...
איידהו
% לכל הבודדים והבודדות שבעיר- אל ייאוש! יש פתרון למצבכם..
אני לא יודע מה בדיוק אבל אני בטוח שהוא קיים.. אז חזקו ואמצו
כי בסוף אני גם אמצא אותו וכשזה יקרה אני אהיה מוכן, בטוב לבי,
למכור לכם אותו במחיר מבצע של 2.99$ בלבד.. לא כולל מע"מ.. על
החתום- הנביא המזוקן משדה החצבים
&@ ילדת השלום- כמו אורו של כוכב רחוק שבו חוזים רק אלפי שנים
מאז שיצא לדרכו, כך חזיתי, בדיוק ביום השנה השביעי לרצח,
בדברייך הכל כך פשוטים, נכונים וחודרים, שנאמרו יותר משנה קודם
לכן ושגררו בעקבותם שרשרת תגובות זועמת, בוטה ומשפילה, ולי רק
נותר להצטער על שלא הייתי שם, שנה לפני כן, בכדי לצאת להגנתך..
 
סיפור זה וקודמו נכתבו, בגרסתם הראשונה, עבור הפורום
'מהמגירה לדיסק' במהלך הימים האחרונים, של החודש האחרון, של
השנה האחרונה, של האלף הקודם, תחת השם 'סתם אחד'.
הודעה זו מוקדשת למ-יים (אותה אדמיין בתור שילוב מתוק של
מריאן פייתפול וטיפטיפ הקטקטית), לדניאלה (אותה תמיד אזכור
בתור הפייה הטובה מארץ עוץ), לנץ האדיב (שכשאחשוב עליו תמיד
אעלה בעיני רוחי את הומר סימפסון- הדמות המצוירת החביבה תמימה
וטובת הלב ביותר שקיימת) ולאינדי- גו שבעיני תמיד תישאר שילוב
מחשמל וקשוח של ג'ואן באז ושל ..עינת וייצמן....
לא אשכח אתכם לעולם, שלכם באהבה- סתם 1, הפרש הנודד..
@@ לירח ולכל החתולים, היום אני עוזבת.. מרי-אן
... עבור אלת העצב, מודה לך על שירך המופלא. אני...
# לשקט ולחבורתו הנפלאה- יצאתי לטייל בשביל החלב.. שלכם באהבה,
אודיסיאה בחלל
% טוב, בסדר.. שקלתי ואני מוכן להוריד את מחיר המבצע, של
הפתרון העתידי לבדידות, ל- 2.77$ בלבד וזהו מחיר בהחלט אחרון!
כל הקודם יזכה- הנביא המזוקן


&@ ללוחמת החופש הפראית שלי. לעולם לא אשכח את אותו ליל
דמדומים, מענג וקצר עד כדי כאב
@@& לזונת הרחוב העצובה והנוגה שלי. חיפשתי וחיפשתי, בכל
הרחובות והסמטאות, אך את נעלמת. טעמן המתוק של שפתי הסוכר שלך
עדיין צרוב בבשרי
&&@ לצבעונית היפיפייה שלי, לעולם לא אשכח את מבטך היפה והכה
אנושי. מתגעגע
&&   נסיכת האגם הקפוא שלי, מעולם לא תהיה לי אחרת מלבדך.
@@@  עבור מרי-אן, שכבר יצאה לטיול הפרידה שלה, ולי-אור,המלווה
אותה מרחוק, המקסימות והקסומות, תודה מכל לבי על הידידות,
הקסומה והמקסימה, שרחשתן לי. שלכם- הירח

הוא סיים לקרוא ומשך בכתפיו. אלו אנשים מוזרים יש בעיר הזו,
הוא חשב לעצמו והלך משם.

הוא עבר ליד תחנת הרכבת, שכעת הייתה סגורה ונטושה. ממול היו
כמה זונות שהביטו אליו וחייכו. אחת מהן, רזה מאוד וקצת נמוכה,
הייתה נורא מוכרת לו והוא הביט עליה לזמן מה ואז נזכר שהוא היה
עמה פעם. זה היה בשביעי לאוקטובר הקודם, הוא רעד בכל פעם שנגעה
בו והיא חייכה אליו בחיוך שכמה שיניים נשרו ממנו ואמרה לו בקול
צרוד שהיא אף פעם לא ראתה מישהו רגיש כמוהו.  וכשהוא נסע בחזרה
הביתה הוא שמע ברדיו את perfect day  של לו ריד ופתאום נזכר
שזהו יום הולדתו והתחשק לו לבכות..  כעת הוא שב והביט אליה
לעוד כמה שניות ואז הסתובב והתרחק משם..
הוא נזכר איך פעם הוא ישב בפאב עם חברי הילדות שלו ולא רחוק
מהם ישבה לה מישהי ממושקפת והיו לה פנים חמודות ועדינות והוא
לא הבין איך אבל הרגיש שהוא מתאהב בה מהר ככל האפשר והחברים
שלו עצבנו אותו עם השטויות שהם אמרו, אז הוא התחיל לשתות עוד
כוס ועוד אחת ועוד אחת עד שהרגיש טוב עם עצמו והוא שלף מכיס
מכנסיו תמונה, שצילם באותו יום, של אדום חזה שרוחץ בשלולית ועל
גב התמונה הוא כתב- אני לא יודע איך זה להרגיש כמו ציפור אבל
אני יודע איך זה להתאהב סתם ככה.. ולא היה אכפת לו שזה משפט
מטומטם ושהחברים צוחקים עליו והוא קם וניגש אל הממושקפת ונתן
לה את התמונה ויצא מהפאב והחל לרוץ ללא הפסקה בין הבתים הישנים
והעתיקים ושר לעצמו בקולי קולות- בעיר זרה בזמן עתיק אני
ומתילדה, קדימה הצידה, על השיש נחליק.. והוא לא הפסיק לרוץ עד
שנכנס אל תוך גן גדול והגיע לרחבת דשא שבמרכזה היה עמוד שיש
ועליו פסל של נסיכה יפה המנגנת בכלי שדמה לכינור. הוא קד קידה
אל הפסל ונפל על הדשא מעולף ושכב שם עד שחבריו מצאו אותו ולקחו
אותו לביתו...
וגם עכשיו כשהוא נזכר בכל זה התחשק לו פתאום לרוץ מבלי להפסיק
והוא פתח בריצה מהירה, כמו אז, וחצה את הכביש המהיר וכמעט
שנפגע ממכונית טסה, וגם עכשיו כמו אז הוא רץ ורץ.. ורץ, כמעט
בעיניים עצומות, מרגיש משוחרר מהכל ומדקלם בראשו שורות שחיבר
בין רגע..

הוי, ראשים ערופים
מהפכנות אדומה
האח הגדול
וסיפורים של טירוף
בעידן של תבונה...

לבסוף הוא מצא את עצמו בגן אפלולי ואפוף באובך ערפילי ומלא
בעצים זקנים ומפחידים. הירח היה גדול ומלא כפי שהיה מתחילת
הערב. הוא התיישב על אחד מספסלי הגן באפיסת כוחות וניסה לשאוף
לתוכו כמה שיותר מהאוויר הקריר. הוא שמע יללה וכשהביט סביבו
ראה חתולה קצוצת אוזן שחורה וגדולה יושבת ומביטה עליו בעיניים
זוהרות. הוא קרא לה בצקצוק שפתיים והיא ניגשה אליו והתחככה
ברגליו ומהשיחים שמסביב יצאו עוד כמה חתולים אבל היא גירשה כל
אחד שניסה להתקרב. הוא הביט במחזה המצחיק הזה וחייך ואז הוריד
את מבטו והבחין בדף נייר מקופל המונח על הספסל ומעל הדף אבן
המחזיקה אותו. הוא לקח את הנייר ופתח אותו. בתוך הדף היה רשום
משהו באותיות שחורות ובכתב מעוגל ויפה-
איבדנו את עצמנו, לא נותר בנו כל ערך. זהו סוף הלילה, סוף
דצמבר, סוף הדרך...
הוא חזר על המשפט הזה וקרא אותו כמה וכמה פעמים ואז חש במשב
חלש של רוח והרים את ראשו ולפתע הבחין במטוס מנייר שהתעופף לו
באוויר ונחת בדיוק אל מול רגליו.  הוא התכופף והרים את הנייר
ופתח אותו וראה כי בצדו האחד היה ציור של מישהי היושבת ומציירת
ציור ילדותי של משפחה ובית ושמש. אי אפשר היה לראות את פניה
בציור אלא רק את שיערה שהיה שחור וכהה כמו לילה ללא ירח.  ואז
הוא הפך את הנייר והבחין כי בצד השני היה רשום-
"שכחנו להתפלל אל המלאכים, נער צועני שלי, וגם הם שכחו
להתפלל עבורנו
אני פה, כלואה במגדל הקריסטל ומחכה לזה שיבוא ויתיר את כבליי.
אנא מהרו לפני שהשעון של המגדל יצלצל.. מרי- אן."
הוא הביט על הכתב שעל המטוס והשווה אותו לכתב של הנייר שמצא על
הספסל וראה, להפתעתו,  כי שניהם זהים להפליא ופתאום זה היה
נראה לו ממש מוזר והוא הביט סביבו כדי לראות אם יש מישהו
שמתחבא לו בשיחים ומנסה לעשות ממנו צחוק.  ואז הוא קרא שוב את
מה שהיה כתוב על המטוס מנייר וחשב קצת ואז הרים את ראשו והביט
אל שני מגדלי הזכוכית הענקיים שבצבצו מעבר לגגות הבתים
שלידו... הוא היסס כי באמת התחשק לו לחזור לרכבו ולנסוע הביתה
כי השעה כבר הייתה לפנות בוקר והוא היה כל כך עייף. אבל הוא
מצא את עצמו מתחיל לצעוד באיטיות לעבר הבניינים הענקיים וככה
הוא הלך כמעט שעה ארוכה עד שהגיע ונעמד מתחתם. הוא הרים את
ראשו והביט עד למעלה וראה, על אחד מהם, את השעון הדיגיטלי הענק
והזוהר שהתקדם בספירתו לאחור באיטיות וללא הפסקה. אור חיוור של
בוקר כבר החל להופיע באופק.  לפני הכניסה למבנה ישבו להם כמה
חתולים שהביטו אליו בעיניים בוהקות. כשהוא התקדם אליהם מעט הם
התפזרו לכל עבר ונעלמו בחשיכה.
הוא גילה, להפתעתו, כי דלתות הכניסה הכפולות פתוחות. החלל הענק
של המבנה היה קפוא ודומם. הוא עבר את כל המפלסים והדלתות והגיע
אל דלת שקופה וגדולה שלפניה ישב שומר בחולצה לבנה ועניבה
ונמנם. הוא שוב היסס ושקל לחזור על עקבותיו אבל שוב מצא את
עצמו ניגש בשקט אל הדלת ועוקף את השומר ופותח את הדלת לאט
לאט..
הוא מצא את עצמו בתחתיתן של מדרגות לולייניות שהיו אמורות
להוביל את ההולך עליהן עד לראש המגדל. והוא החל לטפס ממדרגה
למדרגה וכך עשרות ומאות ואלפי צעדים והוא כל כך רצה להפסיק
ולוותר על כל השטות הזו שהוא עושה ולחזור למטה אבל משום מה הוא
פשוט המשיך.. והוא חש שימשיך לטפס כך עד אינסוף, לנצח נצחים.
ובשעה שטיפס אל האינסוף, הוא הוציא שוב את המכתב הקצר שנחת
אליו מהשמיים וקרא בו ואז תפס לפתע כי השורה הראשונה המופיעה
בו היא שילוב של כמה שורות המופיעות בשיר הפרידה היפה והקסום,
שמצוי בקסטה ישנה אצלו ברכב. הוא אפילו לא היה בטוח בשם הזמר
אך הוא נהג לשמוע את השיר הזה ואת שאר השירים פעמים כה רבות,
בשעה שהיה נוסע סתם כך וחושב לעצמו, עד שכעת גילה כי הוא מסוגל
לפזם לעצמו, בלב, חלקים מהשיר
"את יודעת שאני אוהב לחיות איתך, אך את גורמת לי לשכוח כה
הרבה.. נפגשנו כשהיינו כמעט צעירים..נאחזת בי כאילו והייתי
צלוב..כל מכתבייך אומרים כי את לצידי כעת, אז מדוע אני חש כה
בודד..אני עומד על קצה הסלע ואת טווה קורי עכביש, הם קושרים את
קרסוליי אל האבן.. וכעת אני זקוק לאהבתך הנחבאת.. עזבת כשאמרתי
לך שאני סקרן, מעולם לא אמרתי כי אני אמיץ.. את באמת יפה שכזו,
ראיתי שהלכת והחלפת שוב את שמך.. ובדיוק כשטיפסתי על כל צלע
ההר הזו, כדי לשטוף את עיני המשתוקקות לגשם.."
ופתאום המדרגות נגמרו ולפניו היה סולם מחליד שהוביל אל דלת
קטנה קרובה לתקרה. הוא ידע שכמעט הגיע אך לא היה לו כוח
להמשיך. לפתע הוא הבחין בחלון זכוכית קטן שניצב מעליו. הוא
הניח את ידיו על אדן החלון והרים את עצמו מעט ואז יכל לראות כי
החלון פונה בדיוק אל השעון הזרחני הענק שבמגדל השני. הספרות
הדיגיטליות הזוהרות בהקו מול פניו והן הלכו והתקרבו במהירות אל
האפס.. הספירה הדיגיטלית לאחור, שאת פשרה לא הבין, עמדה להגיע
אל סיומה.
הוא החליט לגשת במהירות אל הסולם והחל לטפס עליו וכשכמעט הגיע
אל הדלת שבקצה הסולם הוא לפתע החליק מעט והרפה מתיק המצלמה שלו
שנפל, ביחד עמה, אל הרצפה. הוא ירד במהירות ולקח את התיק ושב
וטיפס, הפעם יותר מהר, אבל באמצע הטיפוס הוא הביט שוב דרך חלון
הזכוכית כיוון שבדיוק ברגע זה שמש הבוקר הופיעה מעבר להרים
שבמזרח ובדיוק ברגע זה השעון הענק סיים את ספירתו לאחור ועל
צגו הופיעו ארבעה אפסים גדולים.. ואז נדמה היה לו שהוא שומע
צלצולי פעמון מרוחקים ואליהם נלווה צחוק עדין ומטורף, בקול
פעמונים גם כן, והוא הגיע, מהר ככל שיכל, אל הדלת וניסה לפתוח
אותה אבל זאת הייתה תקועה והוא נאלץ להפעיל את כל כוחו עד
שלבסוף היא נכנעה והוא פתח אותה ויצא אל הגג המעוגל.



הוא לא שמע דבר, רק שקט. השמש כבר זרחה כמעט במלואה וחיממה את
האוויר שסביב. על מעקה הגג היו כמה ציפורים וכשהוא ניסה להתקרב
הן התעופפו משם במשק כנפיים קולני. הוא ניגש אל המעקה והביט
סביבו אל כל הגוש העירוני הענק שמתחתיו שהחל מתעורר, אט אט,
לחיים. הוא הבין שבעצם הוא סתם בא לכאן אבל עכשיו, כשהוא כבר
עמד ליד המעקה, זה לא שינה לו כל כך..  ואז הוא ראה את הירח
הגדול שוקע לאיטו אל תוך הים, כשמצדו השני עולה השמש וזורחת.
הוא לא הבין כיצד זה ייתכן שהירח נבלע בים, מעולם הוא לא ראה
את המחזה הזה והוא שלף במהירות את המצלמה וניסה לצלם אבל היא
קבלה כנראה מכה חזקה מדי בנפילה מהסולם והיא פשוט לא פעלה..
הוא הביט אל הירח השוקע אט אט אל מותו. הוא נזכר לפתע באחד
השמות שהיו חתומים על הלוח האלקטרוני הגדול שראה היום בלילה.
זה היה רק לפני כמה שעות אך נדמה כי חלפו שנים.

J'ai  observe avec tristesse la mort de la lune...

הבטתי בעצב במותו של הירח.....          
הוא לחש לעצמו בשקט וכבר לא ידע אם שמע את המשפט הזה אי שם
במקום אחר או שכרגע המציא אותו בעצמו....  ושורה נוספת התנגנה
בראשו, גם היא שייכת לאותו זמר אבוד, משיר נשכח נוסף, אך מהפנט
ומצמרר לא פחות, שהיה על גבי אותה קסטה ישנה ורבת השמעות:
" ואתה רוצה לנדוד עמה..אתה רוצה לנדוד כעיוור.. ואתה יודע כי
היא יכולה לבטוח בך, כיוון שנגעת בגופה המושלם, ברוחך.."
 ואז הוא נזכר גם שפעם קרא על כך שהירח המלא יכול להשפיע על
התנהגות של אנשים בדיוק כפי שהוא משפיע על הגיאות והשפל...
מעניין, הוא אמר ספק לעצמו וספק אל הירח, שכבר החל להיעלם בתוך
הגלים.. מעניין אם אתה הוא זה שהביא אותי עד לפה.  מעניין אם
בגללך עליתי את כל המדרגות האלו כמו סהרורי בשביל להציל נסיכה
דמיונית שמעולם לא הייתה קיימת......  ואז הוא הסתובב ופנה משם
בחזרה אל הסולם המחליד