שוב פעם חם. השעה תשע בערב, ואני יושב בתוך הבית, וסובל מחום.
איזה מין מזג אוויר דפוק. ובכלל מי קנה את המאוורר הזה שלא
עושה כלום חוץ מרעש שמפריע לי לחשוב. כאילו שאני גם מסוגל
לחשוב בחום כזה. מזל שיש מקרר אחרת גם הטובלרון שסבתא הביאה
מפולין היה מתאבד כבר מזמן. חבל שהיא הביאה רק טובלרון ולא גם
איזה פאקט של קאמל כמו שביקשתי ממנה. נו טוב, נסתדר עם הנובלס
שיש בארץ. נובלס זה טעם החיים. עכשיו בא לי סיגריה. למה אני גר
עם ההורים?
אני רוצה כבר חדר משלי, שאני אוכל לשבת ולעשן ליד המחשב. אבל
אין, מה לעשות. אני אצא החוצה לסיגריה.
לאן נעלמה הדלת? היא אמורה להיות משמאל למחשב, אבל היא לא שם.
יש שם רק פסנתר ומטריה. מטריה?? מה מטריה עושה בחדר של האחים
שלי באמצע הקיץ? הגשם בחוץ עושה יותר מדי רעש, ואני לא מצליח
לראות כלום מהחלון. רגע, זה בכלל לא חלון, זה פוסטר של
אנג'לינה. טוב זה בהחלט עדיף מלראות את הבית של השכנים. אבל
לאן החלון נעלם? אה הנה משמאל לפוחלץ של הפיל. מוזר, אני כבר
לא מופתע ממה שאני רואה בחדר הזה. טוב כנראה שאחרי שלוש שנים
שאני מבלה את הלילות שלי בחדר הזה, שמקבל הזיות בשעות מסוימות,
אני התרגלתי. אני מניח שכל בנאדם נורמלי היה משתגע מדברים
כאלה, אבל אני לא נחשב בנאדם נורמלי כבר מכיתה ב. מאז שבאתי
לבית הספר עם תחתוני צמר על הראש. אני לא הבנתי למה כולם צחקו,
בסך הכל היה לי קר באוזניים ולא מצאתי כובע נורמלי, אז לקחתי
משהו אחר שלא יהיה לי קר. כנראה שזה לא נהוג פה. אבל זה לא ממש
הפריע לי אפפעם. כל המנהגים של הארץ הזאת. אני במילא מחכה ליום
שהם יבואו לקחת אותי. ההורים האמיתיים שלי. אני זוכר איך בגיל
שלוש הם השאירו אותי כאן באמצע הלילה, הנחיתו את החללית לתוך
ארובה של מישהו, נכנסו לחדר הילדים והניחו אותי מיטה במקום
הילד ששכב שם קודם. לפני שהם עפו משם הם עשו לי איזה שינוי
שאני איראה כמו הילד שהם לקחו, ואמרו לי שהם יחזרו, ושבינתיים
אני אהנה מהחיים כאן. אז אני נהנה מהחיים כאן. הבית הזה די
מוזר יחסית למה שאני רואה אצל חברים שלי, כשאני אצלם. בשום בית
אחר לא ראיתי חדר שסובל מהזיות, או הורים שמתפקדים כמטאטאים
בעת הצורך. אבל אולי כל ההורים מסתירים את הדברים האלה, כי גם
ההורים שלי מנסים להתנהג רגיל כשבאים אליי חברים, אז מי יודע?
מגרד לי בראש. אני חושב שאם היה לי שיער ארוך אז היה לי ממש חם
עכשיו אתו, אז טוב שיש לי קרחת.